רגע לפני מעמד הר סיני, ואף באותה הפרשה – כאילו מדובר בהקדמה – התורה מספרת שיתרו בא לביקור. למה פרשיה זו מופיעה דוקא כאן ומה היא באה ללמדנו?
המפרשים חלוקים לגבי יתרו באופן שקצת מזכיר את המחלוקת ביחס לצדיקותו של נח. רש"י מציג את המחלוקת הבסיסית כך (יח ט):
ויחד יתרו – וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרשו: נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים (בבלי סנהדרין צד.)
האם "וַיִּחַדְּ" זה מלשון חדוה (ע"פ אונקלוס), ויתרו שמח שמחה אמיתית על הצלת ישראל? יש מפרשים שהרחיקו לכת ואמרו שיש להחליף את האות ח' באות ה' ויתרו נעשה יהודי. מעניין למה הצטרף יתרו דוקא לשבט יהודה… גם אם נעשה בשרו חידודין ניתן לפרשו באופן חיובי שהצטער על שהמצרים מתו ולא זכו להודות בקיום הבורא (ר' אשר וסרטיל מביא בספרו 'ברכת אשר' בשם הרב רפאל אוסטרוף שכתב ב-'שבת בשבתו' יתרו תשנ"ח).
יש הרואים בפרשייה זו אישור של התורה לכך ש-"חכמה בגוים – תאמין" (מדרש איכה רבה ב יג) כפי שמפרש אור החיים אצלנו. אמנם בידינו נמצאת התורה אך שיטת ממשל וניהול תקין הבאים מנסיון חיים, וכן חכמת מדע ואומנות ניתן למצוא גם אצל העמים האחרים. כך, כהקדמה למתן תורה, אנו לומדים שיש חכמות כלליות אותן ניתן ללמוד מעמים אחרים, כפי שאומר הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים – "שמע האמת ממי שאמרה".
מפתיע הדבר שלאחר התרשמותו הגדולה יתרו הולך לו. אם היה נשאר עוד קצת הרי שהיה עד לארוע החשוב ביותר בתולדות ההסטוריה האנושית: מעמד הר סיני. אפשר לראות כאן דוגמה להחמצה גדולה. מה היה מוכן לתת כל אחד מאיתנו כדי להיות נוכח בארוע הזה, שבודאי היה גורם ליתרו לזנוח לחלוטין את עברו במדין ולדבוק בעם ישראל.
אלא שבעיון מדוקדק ניתן ללמוד שלא יתרו בחר ללכת. משה הוא אשר שלח את יתרו: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" (יח כז). משה מבין שאין זה מקומו של יתרו להיות נוכח במעמד הר סיני. מקומו של יתרו – במדין.
*
מדוע נבחרו דוקא עשר מצוות מסוימות להיאמר ע"י ה' במעמד הר סיני?
לפי רוב המפרשים (רש"י כד יב, אבן עזרא כ ב בשם רס"ג, רלב"ג כ יד, אברבנאל ועוד) עשרת הדיברות הן השורש לכל המצוות וניתן לגזור מתוכם את כל התרי"ג. גישה זו נתמכת ע"י מדרשים והתלמוד הבבלי (שבת פז.;מגילה טו.), אך קשה להסביר לפיה את בחירת עשרת הדיברות דוקא. אמנם חלק מהדיברות כלליות ועוסקות באמונה, אך רוב הדיברות שבין אדם לחבירו הן פשוטות, כמעט שאין מצוות עשה, אין אף איסור אכילה או התייחסות לחגים או קרבנות. מצוות לא תחמוד, לא רק שאינה מייצגת קבוצה של מצוות – אפילו היא עצמה אינה מופיעה בשום מקום אחר.
למשל, הקרבנות כוללים מספר גדול מאוד של מצוות. במקום להקדיש להם דיבר אחד, ר' אברהם בן הרמב"ם כולל אותם ברשימה ארוכה של מצוות הנגזרים מהדיבר הראשון: "קריאת שמע, תפילה, מזוזה ותפילין וציצית וברכת המזון, המועדים … האהבה והיראה, והחסד לעניים … ואהבת הרעים … על הקרבנות ועם הטהרות" (בפירושו לתורה כ יד). מצד שני הרי במקום רוב המצוות שבין אדם לחבירו יכולנו לקצר ולומר "ואהבת לרעך כמוך" ולכוללם יחד.
הגישה החלופית היא שהמצוות שנבחרו לעשרת הדיברות הן פשוטות ובסיסיות. לפי המלבי"ם עשרת הדיברות כוללות מצוות כל כך בסיסיות – שלמעשה השכל מחייבם. לדעתו גם לגבי המצוות שבין אדם למקום קל לאדם להבין בשכלו שיש בורא ושיש לנהוג בו בכבוד. לגבי המצוות שבין אדם לחבירו – ללא מתן התוקף האלוקי לא יעמוד האדם בפני תאוותו. הבעיה בהסבר זה היא שלא כולם מסכימים שהשכל מחייב את קיום הבורא ואת שמירת השבת.
גם דעת מקרא מסביר שעשרת הדיברות הן המצוות הבסיסיות, אך הוא מתמקד במטרתן. עשרת הדיברות לא נועדו לחדש אלא לקבוע מצוות עיקריות שיהיו יסוד לברית בין ה' לעם ישראל. הדיברות הן יסודות האמונה וסדרי חברה מתוקנת, כולן היו כבר ידועות לבני ישראל וכבר נתנו ברובם לבני נח. אבל גם על הסבר זה נשאל: מה מייחד את רשימת המצוות שבעשרת הדיברות?
ספורנו (כ יב) מספק הבחנה החורגת מההסברים האחרים, שבעשרת הדיברות מצוות בשלושה תחומים: מחשבה דיבור ומעשה. אני מוסיף להבחנה זו מימד נוסף וכך מתקבלת טבלה מסודרת. בעשרת הדיברות שלושה נושאים: יסודות אמונה, מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחבירו. בכל נושא נמצא ציוויים שכוללים את שלושת התחומים לעיל.
| אמונה | מחשבה: אנוכי ה', לא יהיה לך | מעשה: לא תעשה לך פסל, לא תשתחווה להם | דיבור: לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא |
| בין אדם למקום | דיבור: זכור את יום השבת לקדשו (על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו) | מעשה: ששת ימים תעבוד … ויום השביעי … לא תעשה כל מלאכה | מחשבה: כי ששת ימים עשה ה' … וינח ביום השביעי |
| בין אדם לחבירו | מעשה: כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב | דיבור: לא תענה ברעך עד שקר | מחשבה: לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך |
יש לשים לב שבכל נושא – שלושת התחומים קשורים אחד לשני. לדוגמה "לא תחמוד" הוא חיזוק עבור "לא תנאף" וכן "לא תגנוב". הסבר זה הוא היחיד שמנמק בהצלחה את הופעתו המפתיעה של "לא תחמוד" בעשרת הדיברות – מצווה שלא מופיעה ואינה מפורטת בשום מקום אחר.
מאחר שאנו בעולם מעשה, באופן כללי מעשה מוזכר לפני דיבור והדיבור לפני מחשבה. אך ניתן לראות בטבלה שבכל נושא התחום המתאים לו ביותר הוקדם לתחילה: נושא האמונה פותח במחשבה; מצוות בין אדם למקום פותחות בדיבור; מצוות בין אדם לחבירו פותחות במעשה.
זכירת יום השבת וקידוש השבת הם בדיבור כפי שאומרים חז"ל – "זכרהו בדברים הנאמרים על היין", וניתן גם ללמוד זאת מסוף הדיבר – "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (כ י), כלומר כמו שמברכים בדיבור כך מקדשים בדיבור. קידוש פירושו הבחנה או הבדלה. גם בבריאת העולם (שהשבת הוא זכר לה) ה' הבדיל בין זוגות דברים ע"י דיבור – "בעשרה מאמרות נברא העולם" (משנה אבות ה א).
מספר פסוקים התומכים בכך:
וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (שמות יג ט)
וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שמות כג יג)
*
נשוב ליתרו ונראה שניתן לקשור בין יתרו לבין עשרת הדיברות, באופן שביקורו של יתרו מתאים כהקדמה למעמד הר סיני. גם הכרתו של יתרו בבורא התבטאה במחשבה, דיבור ומעשה: (יח ט-יב)
| מחשבה | וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם |
| דיבור | וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם |
| מעשה | וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים |
הביטוי "וַיִּחַדְּ" הוא יוצא דופן לא כדי שנדרוש אותו לכאן או לכאן. זהו פועל מיוחד המבטא שמחה מחשבתית – חדוות הנפש והתפעמות מגילוי חדש ומסעיר.
כאשר דוד שר לכבוד הגעת ארון ה' לגבעון הוא גם מזכיר חדוה זו בהקשר של אמונת העמים בה' המתבטאת במחשבה, דיבור ומעשה (דברי הימים א טז כג-לא) במבנה כיאסטי (א-ב-ג-ב-א):
| דיבור | שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד |
| מחשבה | וְנוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַה' שָׁמַיִם עָשָׂה הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ |
| מעשה | הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ |
| מחשבה | חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל הָאָרֶץ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ |
| דיבור | וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ |
במעמד קריאת התורה ע"י עזרא העם בכה כשגילה כמה מצוות נשכחו ממנו. נחמיה מנחם את העם ואומר: "כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח י) – החדוה שבגילוי מחדש של האמונה בה' צריכה לתת לכם כח.
יש לשים לב שיתרו מקריב זבחים ל-"אלוקים". זהו שם ה' גם אצל נח. זהו שם כללי של ה' בייחסו לנוכרים ומכאן שיתרו לא התגייר. אכן צדק משה ששלח את יתרו בחזרה למדין. זהו מקומו. ייתכן שבהמשך חלק ממשפחתו של יתרו אכן יצטרפו לעם ישראל.
בפרשתנו מייד לאחר לכתו של יתרו מציג ה' למשה לראשונה שעומד להיות "מעמד הר סיני". לפני כן הוא בודק האם בני ישראל מעוניינים בברית והוא מציג את תוכנה (יט ב-ו):
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
תפקידו של עם ישראל להיות "סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". התורה מיועדת לעם ישראל בלבד כחלק מהיעוד של העם ולא כחלק מהיעוד של כל בני האדם. על שאר העמים להתרשם מהעם הזה וללמוד מדרכיו – אך לא להצטרף להיות חלק מן העם. מעשי יתרו לא רק מלמדים שיש חכמה בגוים, אלא הם מתווים לעמים האחרים את תפקידם ביישוב העולם, בקידומו, ובקיום מוסר ומשפט – וכן – גם תמיכה בעם ישראל לקיים את ייעודו. יתרו, נציג חשוב מבני מדין, הגיע לפסגת מימוש ייעודו: הוא התרשם מהצלת עם ישראל, הכיר בגדולת ה', זבח לו, תרם מיכולותיו ומכשרונותיו לעם ישראל – ועכשיו תפקידו לחזור למדין ולהנחיל את תפיסתו החדשה אצל בני עמו. לאחר שכל העמים יכירו במעלתו של עם ישראל ודרך זאת בגדולתו של ה' – "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו ז).
הערה: גם בחטא העגל ניתן לראות מחשבה דיבור ומעשה