כולנו מכירים את הפסוק "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ממנו ברור שיש צווי לשמוח בימי החג. רק חבל שאין פסוק כזה. הציטוט קוצר ואף הוצא מהקשרו – אמנם לא בכוונת זדון חלילה, אך די בכך כדי ליצור הבנה מוטעית. בפרשתנו מופיע כך (טז יג-טו):

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ

האם התורה מכריחה אותנו לרקוד בעליצות במשך שבעה ימים? כיצד ניתן לצוות להיות שמח? הביטוי "וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ" אף חריף יותר, ממנו משתמע לכאורה חיוב לשמחה בלעדית, כלומר איסור על יגון ואנחה. בנוסף, מדוע אין ציווי דומה בחג המצות?

על מנת להבין את העניין צריך להיזכר בהקשר של כל ספר דברים.

לקראת הכניסה לארץ משה נותן לנו רשימה ארוכה של מצוות שהם "תורת ארץ ישראל". אם נפעיל את ארץ ישראל לפי ספר ההוראות, ה' יברך את היבול, נצליח במעשה ידינו ונהיה שמחים. בכל אחד מארבעת החומשים הקודמים היה ביטוי אחד בלבד של שמחה. בספר דברים 12 ביטויי שמחה. ביטוי נוסף שמופיע הרבה הוא "משלח ידך" המופיע בכל התנ"ך 6 פעמים, כולם בספר דברים, וכן "מעשה ידיך" המופיע עוד 6 פעמים בספר דברים.

את הקשר בין שמירת המצוות לברכה במשלח ידינו נדגים ממספר פסוקים:

תגמול על הלוואה לנזקקים: בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (טו י)

תגמול על איסור ריבית: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (כג כא)

כעת נראה את הקשר בין הברכה במשלח ידינו לבין השמחה שהיא תוצאה של כך:

בבית המקדש: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ (יב ז)

לגבי מעשר: לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:  (יב יז-יח)

לגבי ביכורים: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (כו יא)

השמחה המתוארת בספר דברים היא שמחה של סיפוק. העמל הרב שהושקע במשלח היד הניב את התוצאה המיוחלת ונותן לאדם תחושה עילאית של סיפוק עצמי. זאת גם הסיבה שהשמחה מקושרת לביכורים, למעשר וכן לחג הסוכות – חג האסיף – ולא לחג המצות. אגב, בחג השבועות אנו שמחים על הקציר:

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת … כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (טז י-יא)

אבל מה עושים עם שמחה? במסגרת תורת ארץ ישראל השמחה איננה מטרה בפני עצמה. השמחה שופעת מתוך האדם ואנו מצווים לא לומר "כוחי ועוצם ידי" ולפרוק את השמחה בהוללות ופורקן יצרים אלא לתעל את השמחה לעבודת ה' מתוך הכרת הטוב: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" – אין כאן צווי לשמוח, אלא צווי לקחת את השמחה הקיימת ולהוציא אותה לפועל באפיק מיוחד: לשמוח לפני ה'. תורת ארץ ישראל ממשיכה ומגדירה כיצד יש לנתב את השמחה לשני אפיקים עיקריים: בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

על מנת לראות את שני נתיבי המימוש של השמחה נחזור לפסוקים של חג הסוכות בהם פתחנו.

בפסוק הראשון רואים שההקשר של השמחה הוא איסוף התבואה:

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

אין להוציא את הביטוי "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" מהקשרו. בצווי נכללו היתום והאלמנה לא כדי לאסור עליהם להיות עצובים אלא כדי לחייב כל אחד מאיתנו לכלול אותם בשמחה. אין כאן צווי של אילוץ לשמחה אלא חיוב על כולנו לכלול את כולם בשמחה ולא להשאירה לבעלי האדמות בלבד.

אבל לאחר שקבענו שהשמחה איננה שמחת החג אלא השמחה בברכת היבול – הרי שאופן הכללת העניים בשמחה חייב להיות ע"י שנבטיח להם את חלקם ביבול. תוכנית הסעדה מסודרת לנחשלים בחברה תבטיח שגם הם יהיו שותפים בשמחת החג עם כל הלב.

עד כאן הביטוי של השמחה לכוון בין אדם לחבירו.

כעת נמשיך לחלק השני:

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ

בחלק זה אנו מצווים שאופן החגיגות שלנו יתבטא באירועים המתרחשים סביב המקום אשר יבחר ה': העלייה לרגל לבית המקדש, הבאת ביכורים, מעשרות ובכורות שכולם מופרשים מתוך הברכה שקיבלנו – כולל אכילה מקרבן חגיגה שהוא לב החג וממנו נגזר שמו.

הרי שהביטוי "וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ" איננו צווי אלא בשורה! כלומר, שלוש המילים האחרונות הן המשך רשימת הבשורות: ברכה בתבואה, ברכה במעשה ידך ולסיום – רק שמחה.

רש"י גם הוא תומך בהבנה זו בלשונו התמציתית:

והיית אך שמח – לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה

אז אפשר להמשיך לשיר, אך לא לשכוח את הפשט: ושמחת בחגיך מהברכה ביבול – ואל תשכח את העני – וכך תזכה לא רק לברכת ה' – אלא גם והיית אך שמח!