בתחילת פרשתנו משה מצווה את אהרן ומדריך אותו בצעדים הנדרשים אשר לאחריהם יזכו לראות את כבוד ה׳ (ט ו):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'

כחלק מהצעדים הנדרשים מתבקש אהרן להקריב בין השאר שני עגלים, אחד לחטאת לכפר על עצמו ועל העם, ואחד לעולה בשם בני ישראל. מאחר שזהו המקום היחיד בתורה שאנו מוצאים קרבן של עגל, מסבירים כלל המפרשים (רש״י, תרגום יונתן, כלי יקר ורבים אחרים) שמדובר בכפרה על חטא העגל. על קביעה זו אינני חולק, אולם חלק מהמפרשים, בעקבות מדרשים שונים, טוענים שהקשר לחטא העגל מסביר תהיות שונות העולות מן הפסוקים במהלך הפרק, וכאן אני כבר מסתייג.

כך, כאשר משה מצווה את אהרן ״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ (ט ז) מתבקש להסביר מדוע אהרן מקבל הנחייה שנשמעת די מיותרת. השאלה מתחדדת כאשר בביצוע נאמר כך: ״וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ״ (ט ח) – שהרי השחיטה אינה מתבצעת על המזבח אלא בחצר המשכן. ההסבר שמביא רש״י מן הספרא הוא שאהרן חשש לגשת אל המזבח שמא חטא העגל מעכב, והיה צורך שמשה יעזור לו להתגבר.

קושיה נוספת שמתבקשת מקריאת הפסוקים היא מדוע לאחר ביצוע כל השלבים הנדרשים ולאחר שאהרן מברך את העם – לא נראה כבוד ה׳ כפי שהבטיח משה בהתחלה. מדוע היה צורך שמשה יצטרף לאהרן, ששניהם ייכנסו לאוהל מועד, ששניהם ייצאו משם לאחר שלא ברור שבכלל עשו שם משהו, שהם יברכו שוב את העם – ורק אז נראה כבוד ה׳. הנה הפסוקים (ט כב-כג):

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם

ההסבר של רש״י הוא, גם הפעם מספרא, שאכן התוכנית השתבשה בגלל חטאי העבר של אהרן ויצא שאהרן התבייש מול כל העם. משה נכנס ביחד עם אהרן ושם הם התפללו אל ה׳. כאשר הם יצאו נגלה כבוד ה׳ וכך כל העם ראה שרק אם משה מצטרף לאהרן ונושא תפילה מיוחדת ה׳ מסכים להתעלם מחטאו של אהרן. אני מקווה שגם אתם לא מרוצים מהמדרש הזה. כך דרכו של מדרש שלפעמים יש כאלה שיוצאים ממנו מקופחים.

לסיום נשאל שאלה נוספת: היכן נמצא הציווי למשה הכולל את הופעת כבוד ה׳ לפני בני ישראל?

אנסה לתת הסברים חלופיים לקשיים ולענות על השאלות. על פי ההסבר שלי אנו נראה שהתוצאה של הפעולות של אהרן מתבטאת כבר בפסוק בו משה ואהרן נכנסים לאוהל מועד.

אם תעיינו בפרק ח׳ תראו שאת כל העבודות ביצע עד כה משה. למשל (ח טו-טז):

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ … וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב … וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה

כל ההוראות ניתנו למשה בהר סיני (שמות פרק כט) ושם אף נאמר שמשה הוא המקריב את כל הקרבנות במשך שבעת ימי המילואים כולל התמידים (שם כט לח). בפרק שלנו זו הפעם הראשונה שאהרן ניגש אל המזבח להקריב עליו קרבנות. לכן הגיוני שמשה צריך לצוות על כך לאהרן באופן מיוחד – ״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״. מעבר לצורך בציווי, הרי שכל מעשי הקרבנות חייבים כוונה (אחרת הקרבן נעשה פיגול) כך שההנחיה אל אהרן היא לכוון דעתו אל המזבח לפני שהוא מתחיל את הפעולות הקשורות לקרבן.

עיון בפרק ההוראות, שמות פרק כט, יאפשר לנו להבין את סיום פרקינו. כולנו מכירים שמקום המפגש של ה׳ עם משה הוא מעל הכפורת בקודש הקדשים (שמות ל ו):

לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה

אבל לפני כן, בפרק כט, לאחר פירוט עולת התמיד, בסיום השבוע המיוחד בו המקריב אותו הוא משה, נאמר שמקום ההתוועדות עם ה׳ הוא בפתח אוהל מועד ולא בקודש הקודשים! אם אתם לא בטוחים שאני קורא נכון, הפסוק שלאחר מכן מבהיר שאין מדובר בפגישה עם משה אלא בפגישה עם כל עם ישראל. זהו הציווי לגבי פגישה עם ה׳ ביום השמיני המתקיים בפרשתנו (שמות כט מב-מה):

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים

רואים שמקום הדיבור אל משה בשלב זה הוא בפתח אוהל מועד. אכן בסוף ספר שמות ראינו (שמות מ לח):

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן

כאן אוסיף חידוש של בני אלקיים בלשון המקרא באבחנה בין ״ויקרא ל-״ לבין ״ויקרא אל״. ״ויקרא ל-״ היא בקשה שמישהו יגיע אליך לפגישה. למשל ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יב כא) או ״וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״ (שם ח ד). לעומת זאת ״ויקרא אל״ פירושו להרים את הקול ולדבר אל מישהו מרחוק כמו למשל ״וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה״ (בראשית ג ט) או ״וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם״ (בראשית כב טו). מכאן נלמד לפסוק הפותח את ספר ויקרא שמשה עומד בפתח אוהל מועד, וה׳ לא מזמין אותו להיכנס לאוהל מועד, אלא מדבר אליו מבפנים: ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר״, ובעצם הדברים מפורשים שהרי לא נאמר שדיבר אליו באוהל מועד אלא מאוהל מועד.

מתי עובר מקום הדיבור אל קודש הקדשים? מייד לאחר היום השמיני (טז א-ב):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת

בין הפרק שלנו לבין ״אחרי מות״ המובא לעיל מספיק אהרן לקבל חמישה דיבורים מאת ה׳ כאשר הדיבור הראשון בקודש הקדשים הוא אל אהרן לבדו. השינוי המיוחל קרה מייד לאחר שסיים אהרן את מלאכת ההקרבה המכפרת על העם, אז נכנסו משה ואהרן אל אוהל מועד שם יכלו לשמוע את קול ה׳ בקודש הקדשים. כאשר הם יוצאים אז מייד לאחריהם יוצא הענן החוצה וזהו כבוד ה׳ המתגלה לעיני כל ישראל.

התשובה לשאלתנו על מהלך הפסוקים כאשר אהרן מסיים את הקרבת הקרבנות היא שלא רק הופעת כבוד ה׳ היא תוצאה של מעשי אהרן, אלא גם כניסת משה ואהרן אל תוך אוהל מועד היא תוצאה של מעשי אהרן – העברת מקום המפגש עם ה׳ מפתח אוהל מועד למקומו הראוי מעל הכפורת בקודש הקדשים.

אין לנו פרוט מה בדיוק עשו משה ואהרן באוהל מועד. לדעתי התורה בכוונה משאירה כאן עמימות: אין מתכון להשראת שכינה. גם לאחר שמבצעים את כל ההוראות, השראת השכינה תלויה בדברים שמעבר לכך. ״כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב״ (שמואל א טז ז).