400 שנה?

היום נלמד איך באמת מחשבים את הקץ!
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (יב מ-מב)
הרבה לאחר שכבר אנו מכירים את משה ואהרן, מייד לאחר 4 לשונות הגאולה פרשייה קצרה שאינה במקומה העוסקת בייחוסם של משה ואהרן:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן … וּבְנֵי שִׁמְעוֹן … וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה … וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה … וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד … וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה … אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם … וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה (ו יג-כו, ז ז)
רש"י מסביר שלא ייתכן שבני ישראל ישבו 430 שנים במצרים שכן קהת נמנה עם יורדי מצרים. אמנם בפירוט סדר הדורות לא נאמר לנו באיזה גיל היה כל אב בהיוולד בנו, אך אף אם נסכם את שנותיהם של קהת ועמרם בתוספת 83 שנותיו של אהרן נקבל רק 353 שנים, וזה עוד לפני הפחתת השנים החופפות.
ניזכר בברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ … יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה … וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה (בראשית טו ז,יג, טז)
הפתרון המקובל הוא ש-400 שנה נמנים מהולדת יצחק, ואכן הקפיד הכתוב להגדיר את כל האבות כגרים – ולא אזרחים – בכל מקום בו ישבו – אבחנה שאבדה לנו בעברית המודרנית (ראו בעיקר בראשית כ א, כא לד, כח ד, לב ה, מז ט). אין מניעה לספור את כל השנים הללו ולהניח שגזירת ה-400 שנה מתייחסת לימי גרות זרע אברהם ולא לשנות העבדות והעינוי.
יעקב נולד כאשר היה יצחק בן 60, ויעקב היה בן 130 כאשר ירד למצרים. 190 שנים אלו הם בגימטריה "קץ" המופיע רבות בדברי חז"ל ומוכר לכולנו מן ההגדה של פסח. משך השהייה במצרים הוא כנראה היתרה, 210 שנים, מספר שלא ניתן לאמת מן המקרא, והגימטריה שלו היא "רדו" וגם לו יש רמז: "יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה" (בראשית מב ב).
אבל עדיין נשארת שאלת 30 השנים העודפות על ה-400. רש"י ורמב"ן מפנים ל-"סדר עולם" המתפתל לטעון שאברהם עלה לארץ כנען פעמיים – פעם בהיותו בן 70 ופעם נוספת בהיותו בן 75. מדובר במרחק של מעל 900 ק"מ.
אבן עזרא (יב מ) מספק הסבר יותר פשוט, ונתחיל מפסוק לא ברור מסוף פרשת נח (יא לא):
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם
בפסוקים שהובאו לעיל מברית בין הבתרים טרח הכתוב לציין שעיר הולדתו של אברהם נחשבת אור כשדים. אבן עזרא מסביר שכאשר היה אברהם בן 70 יצא תרח עם משפחתו במטרה להגיע לארץ כנען אך עצר בדרך בחרן. בהמשך, כאשר היה אברהם בן 75 הוא המשיך מחרן לכנען. 430 השנים נמנות מזמן עקירתו של אברהם מאור כשדים.
מספר שאלות מעיקות על פרוש זה:
1. הפסוק מתעקש לציין פעמיים שבני ישראל ישבו במצרים 430 שנים. כיצד ניתן להתחיל את המנין הזה מימי אברהם, הרי אברהם ויצחק אינם מבני ישראל, ואין מדובר בפסוק על שנות גרות או על נדודים.
2. אין אפשרות להעריך מן המקרא מתי יצא אברהם מעיר הולדתו. כתוב במפורש שהיה בן 75 כשיצא מחרן, כך שכנראה אין משמעות לגילו כשיצא מאור כשדים.
3. מה משמעות התוספת "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" לאחר שניתן מספר של 400 שנה?
4. למה ייחוסם של משה ואהרן מופיע דוקא שם, לאחר שכבר פגשנו אותם?
5. בספר בראשית התעוד המספרי מפורט וכולל גם את גיל האב בהיוולד בנו. כך ניתן בקלות למנות את מנין השנים האבסולוטי. למה כאן חסר תעוד זה? תעוד מספר שנות חייהם של האישים מיותר לחלוטין אם איננו יכולים לסכום אותם!
הצפנת פענח (ר' יוסף רוזין, הרוגאצ'ובר, "מפענח צפונות" עמ' 100) מסביר שלא במקרה אין פירוט של גיל האב בהולדת הבן שכן כדי להגיע ל-430 צריך לסכם את כל שנותיהם של הדורות! נסתמך על דברי ר' עקיבא במשנה חידתית במיוחד. כך נאמר במשנה, מסכת עדויות ב ט, וכן, זו משנה אמיתית:
הוּא הָיָה אוֹמֵר: הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן בַּנּוֹי וּבַכֹּחַ וּבָעֹשֶׁר וּבַחָכְמָה וּבַשָּׁנִים וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו וְהוּא הַקֵּץ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא): "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו) "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" וְנֶאֱמַר (שם): "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה"
משנה זו נשארת בגדר תעלומה ללא הסבר הצפנת פענח: ר' עקיבא מסביר שאמנם יש למנות 400 שנה באופן כרונולוגי למניית שנות הגרות, אך למניית שנות השעבוד יש למנות את סך שנות ישיבת כל דור במצרים. לצורך חישוב זה הרי שהאב מזכה את בנו בכל שנותיו.
אם נסכם את שנותיהם של לוי, קהת, עמרם ואהרן נקבל: 137+133+137+83=490. מכך יש להפחית את גילם של לוי וקהת בירידתם למצרים. יוסף היה אז בן 39 שכן הוא עלה לגדולה בגיל 30 ומייד הגיעו 7 שנות שובע ושנתיים רעב. אם נעריך שאז היה לוי בן 48 (יעקב הוליד 11 ילדים בתוך 13 שנים כך שטווח השגיאה קטן) וקהת היה אז בן 12 הרי שמתקבלים 430 שנים.
כך יוצא שכאשר לוי נפטר הוא הוריש לקהת 89 שנות ישיבה במצרים. קהת הוסיף לכך 121 שנים והוריש לעמרם 210 שנים. עמרם הוריש לאהרן 347 שנים וכאשר הגיע אהרן לגיל 83 היו בידיו 430 שנים. כך מפרש גם קאסוטו.
פרוט ייחוסם של משה ואהרן אינו מופיע כדי שנכיר אותם שהרי הם כבר ידועים. הפרוט מגיע בנקודה בזמן שבו מילאנו את גזירת 400 השנה מהולדת יצחק והגיעה העת להתחיל בתהליך היציאה ממצרים. מטרת הפירוט לסכם את שנות מושב בני ישראל במצרים על ידי ארבעת החוליות בשושלת החשובה ביותר בעם ישראל ולהציג את הסכום שהוא 430 שנים. חשיבות הלויים גם הוכרה ע"י המצרים, ושושלת זו הובילה לא רק למשה אלא גם לאהרן הכהן הגדול.
מאחר שאת הזמן הכרונולוגי אנו יכולים להסיק מחישוב 400 השנים, מדוע טורחת התורה לפרט לנו את הסכום של 430 השנים?
ישנם שני שעונים בעולם. שעון עולה ושעון יורד. השעון הכרונולוגי מונה בצורה אבסולוטית את מהלך הזמן בצורה עולה. כאשר אדם סיים להוליד את ילדיו ולגדלם הוא סיים את תפקידו מבחינת כרונולוגיית הדורות והמשך המנייה הוא בבניו.
אך ישנו שעון נוסף. זהו שעון יורד שמונה את הזמן עד לגאולה. משך ישיבת בני ישראל במצרים נמדד בשעון זה. השעון הזה עוסק בחינוך העם והכנתו לייעודו. תהליך החינוך רק מתחיל בהולדת הילדים. גם לאחר העמדת המשפחה על רגליה ממשיך דור הזקנים בחינוך העם והשעון הזה ממשיך למדוד את כל שנותיו של האדם. דבר זה גם מתבטא בכך ששני המוציאים לפועל של הגאולה הם בגיל 80 ומעלה, והגוף החשוב ביותר בעם נקרא "הזקנים". התורה חוזרת על המספר פעמיים ומוסיפה שדוקא המנין הזה היה הקובע מבחינת "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" וכן "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם": מנין ה-430 שנים קבע את היום בו תכנן ה' להוציא את העם ממצרים, וכן יהיה זה היום שייזכר ויישמר בקולקטיב העם לספר על יציאת מצרים ולחוג בו את הפסח. זהו "דוֹר רְבִיעִי".
אז מי שרוצה לחשב את הקץ צריך לשים לב לכך שאפילו שיטת מניית הזמן אינה פשוטה כלל וכאשר אמרו "תיפח עצמן של מחשבי קיצין" (בבלי סנהדרין צז:) התכוונו למפח הנפש הצפוי משגיאה בחישוב. מועד הגאולה יגיע כאשר יושלם תהליך החינוך של האנושות תוך התבססות על הדוגמה החיובית של עם ישראל. תהליך שיעדו שווי משקל בין האדם לעולם, לעצמו ולאלוקיו.