"וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (כו כג-כד)

הביטוי "קרי" מופיע בתוכחה שבע פעמים, אך אינו מופיע בשום מקום אחר. מפרשים רבים התקשו מאוד בפירוש מילה זו עד ששד"ל, לאחר ששלל את כל הפירושים שמצא, כתב (מופיע בפירושו אצלינו): "…ומי יתן ואדע. מה רבו כל החכמים האלה לפנות כה וכה למצוא להם דרכים צרים ודחוקים לפרש מילת בקרי". בארבעה מהמקרים יש תוספת בי"ת – "בְּקֶרִי" ויש מפרשים שהוסיפו פרט זה לתהייתם ולא מצאתי שתרצו.

רש"י, רשב"ם וגם רש"ר הירש מבארים מלשון עראיות וחוסר כוונה. אך ההגיון אומר שהעונשים החמורים של התוכחה מגיעים על כפירה בעיקר. אחד הפרושים שמביא שד"ל הוא של ר' משה בן מנחם מנדלסון (רמבמ"ן) המבאר "קרי" מלשון "לקראת" וזו תמצית דברי רמבמ"ן במילים שלי: מושג ההליכה משמש בהשאלה להתנהגות האדם. לחיוב: הליכה בדרכי ה' או אחרי ה'; המעלה הגבוהה יותר: הליכה את ה' או עם ה'; ועל הממרה את פי ה' – הולך קרי – ניתן לומר שהולך למול ה': לקראת ה' תוך עימות עם ה'. המענה של ה' לכך הוא שגם הוא יילך בקרי – לעומת ונגד החוטא. דוגמאות שהוא מביא: "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי" (בראשית כז, כ), וכן "וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם" (במדבר כג, ד). שד"ל מקשה שהרי לא מצאנו את המילה לקראת במובן של התנגדות. אך אני לא רואה בעיה לומר שהמילה "קרי" היא לא ממש מלשון לקראת אלא זו מילה שאבד לנו פירושה, ופירושה האמיתי – לקראת תוך עימות. הדוגמה המדוייקת לכך: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה יח) במלחמת עמלק. אך אני חושב שבכל זאת ניתן למצוא מכנה משותף מדויק יותר ל-"קֶרִי" ול-"קָרְךָ".

הכלי יקר מבחין בכך שהביטוי "קרי" מופיע רק בהמשך – לאחר חלק מן העונשים. לדעתו הביטוי "קרִי" אומר שעם ישראל יתייחס אל העונשים שכבר קיבל כאל מקרה (אבן עזרא), ולכן בהמשך צורת העונש תהיה מידה כנגד מידה ויהיה ברור שאין מדובר ביד המקרה.

הרמב"ם (מורה נבוכים ג לו) מקשר את החטא והעונש כאן להשקפתו שמידת ההשגחה של ה' על כל פרט היא כמידת קרבתו של אותו פרט אל ה' על ידי קיום מצוות ואמונתו בבורא. גם הוא רואה כמו הכלי יקר את החטא כהתייחסות לעונש כאל מקרה אלא שאז לדעתו העונש הוא תוצאתי: השגחת ה' מתרחקת והאדם נופל למקרי הטבע, בניגוד לסדר הדברים כאשר האדם עושה את רצון ה' שאז ההשגחה מסדרת את העניינים לטובה – ולא לפי המקרה. השקפה זו גם מתאימה להשקפת רבינו בחיי (חובת הלבבות, פתיחה לשער הבטחון), הרמב"ן (בראשית יח יט; ויקרא כו יא) ואף רד"ק (ירמיה י ב).

אני מסכים עם הגישה הרואה את החטא המתואר בתוכחה ככפירה בעיקר: התייחסות אל המקרים הקורים לאדם כאל מקריות; האדם מנסה להתבסס רק על תבונתו על מנת להימנע ממקרים רעים ; הוא חש כי די במוסר האנושי ואין צורך במוסר אלוקי ; האדם הוא אדון העולם ; המניע של האדם הוא נהנתנות, כוחנות ותועלתנות והוא פועל בעולם כאילו אין אלוקים ; אין לייחס רוחניות לעולם, אין משמעות וכוונות נשגבות בפעולות האדם, אין אחריות, וכאן אנו מתקשרים לפירוש של רש"י שהבאתי בתחילה – חוסר כוונה.

אבל אני רואה את העונש באופן מנוגד לרמב"ם, ולהיפך מהכלי יקר – וכגישת הנצי"ב בפירושו העמק דבר. העונש איננו תוצאה של הסרת ההשגחה אלא הוא דוקא בהשגחה צמודה של ה' שנראית כמו מקרה (העמק דבר כו כד – "השגחה לרעה"). גם אם חטאי האדם ירחיקו אותו אישית מההשגחה הצמודה, כלל עם ישראל תמיד נשאר תחת עינו הפקוחה של ה' (העמק דבר כו לו). העונש הוא מידה כנגד מידה: ה' מסתיר את פניו מאחורי מסיכה של הטבע האקראי והאכזר. האדם שייחס את הקורות אותו למקריות מקבל מנה הגונה של מקריות שטופחת על פניו כסתירת לחי. היהודי אינו מגיב בשאננות למכה שכזו. הוא רואה את יד ה' גם בתוך האקראיות ומבין שה' מייסרו כאשר ייסר איש את בנו וכאן מנצנצת ומגיחה נקודת התשובה. היהודי מבין שהתרחק מה' אך ה' לא התרחק ממנו אלא הוא המעניש אותו.

זוהי גם האבחנה בין "קֶרִי" לבין "בְּקֶרִי". ה' לא שולח אלינו קרי, אלא ה' נמצא בתוך הקרי. ה' מסתתר בקרי. את השימוש במילה "קֶרִי" או "בְּקֶרִי" ניתן לראות בארבעה מתוך חמשת שלבי התוכחה בטבלה הבאה (פרק כו):

שלב	פס'	החטא	העונש
1	יד-יז	אם לא תשמעו לי ולא תעשו… ואם בחקתי תמאסו… להפרכם את בריתי	מחלות, יבול דל ומלחמה
2	יח-כ	ואם עד אלה לא תשמעו לי	אין גשם, אין כח, אין יבול
3	כא-כב	ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי	חיות רעות, סכנה בדרכים
4	כג-כו	ואם באלה לא תוסרו והלכתם עמי קרי	ה' ילך בקרי: נפסיד במלחמה כלל-ארצית, נמות בדבר והאויב ימשול בנו
5	כז-מה	ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי	ה' ילך בחמת קרי. עונשים איומים ובסופם חורבן, גלות ושממה – ולאחר מכן תשובה

להבנת השלב החמישי יש להוסיף ולהסביר שאם נמשיך לחטוא למרות שנבין שזה ה' שמסתתר בתוך העונשים – אז נגיע לעונש החמור ביותר שאז ה' לא יסתתר בתוך "קֶרִי" אלא ב- "חֲמַת-קֶרִי". חמת קרי היא כנראה אקראיות שתמיד פועלת נגדך. רצף "בלתי מוסבר" של "מזל רע".

השיטה לפיה ה' מעניש תוך כדי השגחה פרטית נתמכת על ידי מספר פסוקים המתארים עונש ישיר כגון "וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (כ ו). הביטוי המיוחד הזה ייחודי לפרשת קדושים ומתייחס לעבודה זרה, אבל כל עונש חמור של כרת או מיתה בידי שמים הינה בפשטות עונש אקטיבי המגיע לחוטא ולא תוצאה פסיבית של התרחקות ההשגחה מהחוטא.

הגישה המייחסת מקריות ואקראיות לכל דבר בחיים היא גישתו של עמלק: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה יח). עמלק לא התכוון להילחם בישראל אלא פשוט נתקל בהם במקרה. מלחמה ללא כל עילה היא בניגוד מוחלט לתורת ה' לפיה יש להפעיל כוונה ומחשבה לפני כל דיבור ומעשה, אפילו מצווה – קל וחומר יציאה למלחמה. יש משמעות לכל פעולה של האדם, ואפילו להימנעות מפעולה. האדם אחראי למעשיו ולהחלטותיו.

לכאורה, אם יש לה' מלחמה בעמלק למה שלא ישמיד אותם בעצמו? עמלק מטיל ספק באמונה: הכל נגזר מראש והכל אקראי ; האדם הוא הקובע לעצמו ואין שום השגחה של אלוקים על העולם. לכן המלחמה בעמלק היא על פי חוקי הטבע, להראות שמה שנראה כמו מקריות הוא בעצם יד ה'. האם ידיו של משה השפיעו על המלחמה? לא ברור. אפשר לטעון שלא – אבל זה נראה קצת צרוף מקרים נדיר מידי שכל פעם שמשה הרים את ידיו – ישראל גברו.

זהו גם הרעיון מאחורי פורים. פורים נקרא כך על שם הגורל שהפיל המן העמלקי. המן נתן לאקראיות להחליט עבורו מתי יושמדו היהודים. המן כשמו כן הוא – הומניסט (במובן הקיצוני של המילה, לעומת תאיסט): הוא רואה את האדם כאדון העולם ודרש שישתחוו לו מתוך סגידה. כל הארועים במגילה נראים אקראיים אבל שוב: צרוף המקרים נדיר מידי. לאחר מעשה, במבט לאחור על הארועים, אנו חייבים להודות שיד ה' היא שניווטה את העניינים.