מסופר על מלך גולה שרצה שצאצאיו יזכרו שדם מלכים זורם בעורקיהם ושעליהם להתנהג תמיד באצילות כיאה לבני מעמד גבוה. הוא כתב אגרת המתארת את אילן היוחסין ובה פירוט של "כללי ההתנהגות לאציל". על מנת שלא ישכחו הדברים הוא הוסיף בסוף את שלושת הכללים הבאים:
- על כל אב ללמד את הדברים לילדיו.
- יש לכתוב את הדברים במקום בולט בכל בית ובכל עיר.
- יש לשנן את הדברים פעמיים ביום – בבוקר ובערב.
לאחר דורות רבים נתקל חוקר היסטוריה באגרת של המלך – מעלה אבק בספריה נידחת. לאחר מאמץ הצליח לאתר את צאצאי המלך, והתחקה אחר התנהגותם. הוא לא מצא התנהגות אצילית. הם גם לא כל כך זוכרים מה כתוב באגרת ואת משמעותה. אבל מעניין שאת שלושת הכללים הם כן זוכרים. הם קוראים להם "מאמר הזיכרון" והוא לא מש מפיהם. הוא מועבר בדביקות מדור לדור, נלמד בעל פה כבר בגיל 4, נכתב במגילות קטנות ומוצמד למשקוף של כל דלת. יש אפילו מגילות קטנות שהגברים מצמידים לזרוע ומציבים בין העיניים. במגילות האלה כתוב הנוסח של שלושת הכללים – מאמר הזכרון.
האם זה מה שקרה להנחיות הזכרון המופיעות בפרשיות "שמע" ו-"והיה אם שמוע"? מיליוני עותקים נמצאים בתפילין ומזוזות; אנו קוראים את הפרשיות ערב ובוקר. אבל האם נשאר רק האמצעי ושכחנו את המטרה? איזה זכרון מנסות ההנחיות לשמר? מישהו יודע?
*
הקטע בנאומו של משה הכולל את פרשיות "שמע" ו-"והיה אם שמוע" הוא ציטוט ארוך ורצוף מפרק ה עד פרק כו. פרשיות "שמע" הן חלק מההקדמה של משה לרשימת החוקים והמשפטים המפורטת בפרשות ראה-שופטים-כי תצא-כי תבוא. משה מזכיר את החוקים והמשפטים 11 פעמים בהקדמתו. בהקדמתו שלושה חלקים:
- סקירה הסטורית המסבירה מדוע רשימת החוקים שניתנה עוד בהר סיני המתינה 38 שנה.
- חשיבותם של החוקים והמשפטים. משה מדגיש את החיוב לשמור על החוקים והמשפטים בארץ, וכאן אנו פוגשים את הפרשייה הראשונה של "שמע" ובה החיוב לזכור היטב את החוקים והמשפטים, "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (ו ו), לשננם בכל עת, ללמדם לבנים, לשים תזכורות לדברים ולכתבם על המזוזות כלומר במקום בולט לעין כל.
- הברכה והקללה התלויה בקיום החוקים והמשפטים. משה מוכיח את העם על קשיות ערפו בנדודים במדבר ובעיקר על חטא העגל. משה מדבר על העינוי במן שלא נותר ממנו ליום המחרת וכך האדם נאלץ לשים מבטחו בה'. גם ארץ ישראל היא כך: היבול של כל שנה ושנה אינו מובטח והוא תלוי בגשמים שנקבעים על ידי ה': "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם …" (יא יב-יג) – וכך הגענו אל הפרשייה השנייה של "שמע" המתמצתת את הנושא של שכר ועונש ברמה הלאומית. משה מדגיש את החשיבות של זכירת הדברים, והמטרה בסוף היא שוב לאומית: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (יא כא). מי שיקרא בזהירות יוכל לאשר את התרגום שלי: "כדי שתישארו כעם בארץ המובטחת לעד ולא תגלו ממנה".
יוצא שהמטרה האמיתית של פרשיות "שמע" היא שנזכור את רשימת החוקים והמשפטים. האם משה התכוון לצוות שנדקלם בבוקר ובערב את כל הרשימה, וכן שרשימה זו תופיע בתוך התפילין והמזוזה? לא ולא! הפשט של דברי משה אינו לצוות על מעשה ספציפי. כך גם מסביר רשב"ם (על שמות יג ט):
לאות על ידך – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך
רשב"ם מבחין בין לימוד פשט לבין מדרש ההלכה. רשב"ם ודאי הניח תפילין בכל יום. אך הוא מסביר שפשט הכתוב הוא שיש לזכור היטב את הדברים שמשה רוצה שנפנים. מעבר לפשט הזה חז"ל דורשים מפסוקים אלו איך מקיימים מצוות תפילין, מזוזה, תלמוד תורה וקריאת שמע. בסופו של דבר אין קשר בין מצוות תפילין לזכירת דברי משה רבינו. אפילו הפרשיות המונחות בתוך התפילין אינן כוללות את דברי משה אותם ביקש לזכור – אלא רק את עצם הציווי לזכור את הדברים. הפרשיות אף אינן מונחות שם באופן שנוכל לעיין בהן.
אבל כאן ראוי להתעכב על נקודה נוספת. ידוע הכלל שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כלומר, אם משה רוצה שנזכור את רשימת המצוות, ואם משה כל כך השקיע בנאום חשוב שיצא מן הלב ומצא את מקומו המכובד כחלק מספר התורה שלפנינו, אז אמנם ניתן לדרוש מן הפסוקים הלכות שמשה לא אמר בפשט, אבל עדיין מן הראוי לא להתעלם מפשט דברי משה!
בואו נראה איך ניישם את דברי משה. למשה היה חשוב (על פי הפשט) שרשימת החוקים והמשפטים תהיה כתובה במקום בולט בכל בית כך שכל אחד מעם ישראל יוכל לשנן את המצוות וללמדם לבניו. משה רצה שנעסוק במצוות כל הזמן ונציב לנו תזכורות לקיים אותן. הוא רצה שהמצוות תהיינה עבורנו דרך חיים. מה אתם חושבים? האם משה היה מרוצה לראות שהתורה נמצאת בספריה בכל בית ממוצע בישראל? האם משה היה מאשר את מצוות "תלמוד תורה" כפי שאנו מקיימים אותה היום? האם הוא היה מרוצה ממצוות תפילין, מזוזה וציצית המזכירות לנו את המצוות בכל כוון אליו נסתכל? האם לא היה מרוצה מכך שהתורה היא ממש דרך חיים עבור כה רבים מבני ישראל כיום? אני חושב שכן.
אבל משה לא רק רצה שנזכור את רשימת החוקים והמשפטים. משה, בנאומו, השקיע מאמץ גדול בהוספת הקדמה חשובה. משה הדגיש את חשיבות המצוות ואת עובדת היותן תנאי להיאחזותינו בארץ. ארץ ישראל היא מקום מיוחד, כמו בטן רגישה, שאינה סובלת התנהגות שלא על פי התורה. מה שלא מתאים – הארץ מקיאה החוצה. משה רצה מחוייבות. חז"ל השכילו לקחת תמצית מתוך הקדמתו: פרשיית "שמע" ובה קבלת עול מלכות שמים, ופרשיית "והיה אם שמוע" ובה קבלת עול מצוות. את הפרשיות האלה שמו חז"ל בפי כל אדם מישראל כבר מגיל 4 ולדעתי דוקא כאן המקור הגדול לנחת רוח עבור משה רבינו.
אז גם מצד הפשט חז"ל קלעו בול, אבל גם לנו יש תפקיד. נסתכל שוב על הפסוק הזה: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (יא כא). בגולה הקפדנו על המצוות האישיות והקהילתיות והתרגלנו להבין את הפסוק הזה כהבטחה לחיים ארוכים של הפרט. אך לאחר ששבנו כעם לארצנו עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולהיזכר במשמעות הנכונה של פרשיות "שמע" במסגרת נאומו החשוב של משה: קיום החוקים והמשפטים הלאומיים כפי שהן מפורטות בספר דברים הוא התנאי לזכותנו להישאר בארץ המובטחת לאורך ימים והוא המקור של הברכה לה אנו זוכים כעם בארצנו. "למען ירבו ימיכם כעם בארץ המובטחת – לעד".