שבת

בתחילת הפרשה משה פונה סוף-סוף לבני ישראל עם הציווי לאסוף תרומות לבניין המשכן – לאחר שנתעכב הדבר בשל חטא העגל. אולם במקום לפתוח בנושא באופן ישיר מוסיף משה הקדמה בנושא השבת:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'… (לה א-ה)

מה חז"ל למדו מכך? "הלכות שבת … הרי הם כהררים התלויים בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה חגיגה א ח). בגמרא מסבירים (בבלי חגיגה י.) שאיסורי שבת כוללים "מלאכת מחשבת" והמלאכות הכלולות בכך אינם מפורטים בתורה כלל. רש"י שם מסביר שרשימת איסורי שבת נלמדים מפתיחת פרשתנו – "לפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת". כך נכללו באיסורי שבת כל המלאכות שנעשו במלאכת בניית המשכן.

מעניין לציין שהקשר בין שבת למלאכת המשכן לא נתחדש על ידי משה. בהיותו על הר סיני קיבל משה את הציווי המפורט להורות על מלאכת המשכן שנפתח בדומה לדבריו בפתיחת פרשתינו. אפילו כפילות המילה "תרומה" היתה במקור:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (כה א-ב)

בסיום כל הפירוט שנמשך יותר משתי פרשות הוסיף ה' דגש מיוחד אל משה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. (לא יב-יח)

כבר בציווי על בניית המשכן נתבקש משה להדגיש את נושא השבת. האזהרה בדבר השבת בסמוך לצווי על מלאכת המשכן נועדה להבהיר ולהזהיר שלמרות שהעבודה במשכן דוחה את השבת (הקרבת קרבנות, הדלקת נרות, הקטרת הקטורת וכו') – הרי שמלאכת בניית המשכן אינה דוחה את השבת.

פעילים המנסים להתרים להקמת בית כנסת או ישיבה יודעים שקל יותר למצוא תורם למבנה, אך קשה יותר למצוא תורם לאחזקה כגון חשמל, הוצאות חימום ואוכל. גם בתרומה למשכן יש אבחנה בין החומרים לבניית המשכן "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" לעומת המימון השוטף המגיע ממס גולגולת – מחצית השקל. על פי מה שראינו לעיל דוקא האחזקה השוטפת היא הפן הנעלה יותר: בעוד בניית המשכן אינה דוחה את השבת – הרי שעבודת הקורבנות כן דוחה את השבת.

*

האם הקשר בין השבת למשכן מתבטא ברבדים נוספים? השבת היתה היום השביעי בבריאת העולם. האם גם המשכן קשור לבריאת העולם?

במדרש תנחומא (שמות לח ב) נאמר: "משכן שקול כנגד כל העולם". אכן הנצי"ב (העמק דבר כה ח) מפרט כיצד המשכן וכליו מכוונים כנגד העולם ומרכיביו. מספר פסוקים תומכים בדמיון זה: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (לט לב) לעומת: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם (בראשית ב א). "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה … וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט מג) לעומת: "וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים (בראשית א כא-כב). "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (מ לג) לעומת: "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב ב). לכך נוסיף שהמשכן הוקם ביום א' בניסן בדומה לבריאת העולם (תלוי במחלוקת האם א' בתשרי או א' בניסן).

*

יש דעות שונות מדוע מכל איסורי שבת דוקא איסור הבערת אש נכתב במפורש ובכך יצא מן הכלל. בואו נראה מהו ה-"כלל" הזה, ונבחן האם מלאכת הבערה כלולה בו.

"וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב ב). "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (כ ט). "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כג יב)

מן הפסוקים עולה שאיסור שבת כולל מלאכות של יצירה ועבודה מעשית. כאשר חז"ל הוסיפו לרשימת האיסורים גם מלאכות הפוכות מיצירה הם התנו אותן בקשר ליצירה חיובית. לדוגמה, מלאכת מוחק אסורה רק אם פעולת המחיקה נועדה על מנת לכתוב אותיות חדשות במקום שהתפנה. מלאכת קריעה אסורה רק אם היא לצורך תפירה חדשה. כך גם מלאכת סותר. "כל המקלקלים – פטורים" (משנה שבת יד א בפירוש הברטנורא וכן בבלי חגיגה י.).

אך הבערה יוצאת דופן. יצירת האש כשלעצמה איננה מלאכה והיא איננה מביאה ליצירת דבר חדש כמו קמח, בגד או כלי. גם אם נאסר השימוש באש, למשל לאפייה, הרי זה ללא קשר לפעולת הבערת האש. יוצא שפעולת ההבערה הינה איסור שבת יוצא דופן ועל כן נצרך להזכירו במפורש. אבל כאן ניתן לשאול: מדוע נאסרה ההבערה אם היא איננה מלאכה?

המקום בו מופיע איסור הבערה הוא בפתיחת פרשתנו בהקשר למלאכת המשכן. גם בעבודת המשכן האש יוצאת דופן ויש לה תפקיד מיוחד. ישנה אש תמידית על המזבח והתגלות ה' בחנוכת המזבח מתבטאת בירידת אש מן השמים. בכל פעולה המתבצעת במשכן יש תפקיד לאש – משריפת הקרבנות, המנחות והקטורת, דרך הדלקת הנרות ועד להכנת לחם הפנים. אם נשאל מישהו במה מתבטא היתר העבודה במשכן בשבת, התשובה הפשוטה ביותר היא השימוש באש.

*

חז"ל אומרים שלשבת שני פנים – זכור ושמור – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשינוי המילה בין הדיברות הראשונות והשניות. שמור מתייחס לפן של השבת המתבטא באיסורי שבת, ואילו זכור מתייחס לפן החיובי – שהשבת היא זכר לשביתת ה' ביום השביעי ומבטאת את האמונה בבורא.

אבל הדיברות נאמרו רק פעם אחת. כיצד ייתכן לומר ששתי המילים נאמרו בדיבור אחד? בסופו של דבר איזו מילה נאמרה בהר סיני? כיצד שינה משה מילים מסוימות בצטטו את הדיברות בספר דברים?

אבן עזרא מסביר (בפירושו בתחילת עשרת הדיברות בפרשת יתרו) שעשרת הדיברות נתקבלו בנבואה, ונבואה איננה מילולית. כאשר מבטאים אותה במילים זה יכול להשתנות בין אדם לאדם או בין פעם לפעם וכך הוא גם מסביר את השינוי בין "עד שוא" לבין "עד שקר" וכן "לא תחמוד" לעומת "לא תתאוה".

כך יוצא ששמור וזכור הם באמת בדיבור אחד. כלומר המסר היחיד שהתקבל בנבואה כלל בתוכו את שתי המילים. לפי הסבר זה, ובהתאם לדוגמאות שהביא אבן עזרא, חייבים לומר שהמילים "זכור" ו-"שמור" הן מילים נרדפות. זאת בניגוד להסבר המקובל ששתי המילים מבטאות שני עניינים שונים בשבת וכי ישנו ניגוד ביניהן. לא ניתן להעביר מסר יחיד שיכלול בתוכו שני עניינים מנוגדים, אפילו אם הם דרים בכפיפה אחת בתוך מהותה של השבת.

אכן אנו מוצאים שהמילים קרובות. בפסוק "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז יא) הכוונה היא שאביו החליט לזכור את הדבר. דוגמה נוספת: "שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (לד יא ע"פ אור החיים)

האם מכאן שאין לשבת שני פנים? קיימות מצוות רבות בתורה אשר להן שני פנים. כנגד "אנכי ה'" יש "לא יהיה". בכיבוד אב ואם יש גם את צד היראה. בפסח יש איסור חמץ לצד חיוב אכילת מצה. במצוות שמיטה איסורי עבודת השדה לצד הדאגה לרווחת העני. למעשה בכל ברית בתורה יש שני צדדים – החובות החלות עלינו לצד הרווח והברכה הנובעים מהתחיבויותיו של ה'. השבת איננה יוצאת דופן בכך שיש לה שני צדדים ואין צורך לבסס זאת על צמד המילים שהן למעשה נרדפות.

גם במשכן ישנם שני צדדים. בכל הקרבנות יש חלק שנאכל וחלק שעולה למזבח – קירבה וכפרה לעומת גבולות ואיסורים. בעלייה לרגל יש את השמחה לצד האיסור לבוא ריקם. מצד אחד המשכן מאפשר את השכנת השכינת בתוך בני ישראל, אך מצד שני חייבים להגביל את הגישה, "והזר הקרב יומת".

כפל העניינים מרומז גם בכפילותה של המילה תרומה הן בצווי והן בדברי משה. במעשה התרומה שתי פעולות המבטאות שני פנים. במבט הפשוט יש הפרשה של ממון משאר הכסף – פעולה פשוטה של הפרדה והבדלה. אך במבט עמוק יש כאן הרמה של הממון הנבחר והוא מתקדש ומתעלה. הוא כבר איננו ברמה הפחותה של שאר הכסף שנשאר מאחור. כפילות זו גם נמצאת בשבת: בצד הפשוט השבת הינה יום נפרד משאר השבוע. ביום זה לא עושים מלאכה. אולם בצד העמוק יותר השבת הינה יום מקודש ומרומם: ההימנעות ממלאכה הינה עדות על בריאת העולם. גם במשכן קיימת כפילות זו: בצד הפשוט המשכן מובדל מכל מקום אחר ואסור לכל אחד לגשת לשם. אולם בצד העמוק יותר זהו מקום מרומם בו שורה השכינה. קדושת השבת במימד הזמן מקבילה לקדושת המשכן במימד המקום.

משה, בציווי של ה', מבקש להדגיש שהפן הרוחני של המשכן מתקיים רק לאחר שהוא עומד ומשמש לתפקידו. מלאכת בניית המשכן הינה פעולה גשמית לחלוטין שמטרתה להכין את הקרקע לצד הרוחני וכל עוד אנו מתעסקים בגשמי בלבד – הרי שאנו עוסקים רק בפן הראשון ללא השני וכל הפעולות מוגבלות לעשייה בששת ימי המעשה.

אל יהי מסר זה קל בעיניכם. יוצא מכאן שאין המטרה מקדשת את האמצעים. לדוד לא ניתנה רשות לבנות את בית המקדש מאחר שנלחם במלחמות על מנת להכשיר את הקרקע לבנייתו. כל מי שחושב שבדרכנו להקים בית לה' בידינו לרמוס את כל המכשולים העומדים בדרכנו הריהו טועה, במיוחד אם אנו רוצים שיהיה כבוד הבית העתידי שונה מקודמיו שנחרבו.