קרח ועדתו

פרשת קרח היא לכאורה "פשוטה" אך גם בה מספר שאלות מטרידות:

"ויקח קרח" – מה הוא לקח?

מה בדיוק טענו קרח, דתן ואבירם ונשיאי העדה?

למה משה נופל כל הזמן על פניו?

למה הסכימו הנשיאים למבחן הקטורת לאחר שנדב ואביהו מתו בדיוק כך? ואיך הקטורת של אהרן דוקא עצרה את המגפה?

מהו משכן דתן ואבירם?

מה בדיוק קרה לקרח? לא ברור אם נשרף, נבלע באדמה או שמא נשרף וגם נבלע.

מהו בדיוק מַטֶּה, ומה הוסיף מבחן המטות?

מה הקשר לפירוט מתנות הכהונה שבסוף הפרשה?

ננסה לעשות קצת סדר בפרשייה מפורסמת זו. הפרשה מתחילה כך (טז א-ד):

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.

לפנינו לקיחה יוצאת דופן שאין לה שום מושא. רש"י מפרש מלשון מחלוקת אך זה לא מסתדר עם הפסוק היחיד שדומה לשלנו (שמואל ב יח יח): "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי". הפתרון נמצא אצל הרמב"ן שמסביר שכאשר אין מושא, לקיחה קשורה בעצה, מחשבה ותובנה: לֶקַח, כמו "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב). אם הנחה זו נכונה אנו נצפה גם לראות בכל אחת מהדוגמאות מה היתה המחשבה מאחורי המעשים המתוארים. אכן אצל אבשלום מפורט שהקים לעצמו מצבה בגלל שאין לו בן, וגם אצל קרח מפורט מייד קו המחשבה שהוא מורכב למדי וננסה להבינו.

בדיוק לפני פרשיית קרח למדנו לראשונה על הציצית. תכלת הוא מוצר יוקרה שהיה שמור למלכים. הוא היה חלק מבגדי הכהן הגדול ומן המשכן. לפתע על כל אחד מהעם להשיג ארבעה פתילי תכלת ולשלבם בפינות בגדו. אם יש למישהו ספק לגבי משמעות הדבר – בא פסוק מפורש ומסביר: " לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (טו מ). כווולם קדושים! דברים אלה גם מפורשים בפרשת קדושים: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט ב). בידי כל אחד מישראל לשמור את מצוות התורה ובכך להיות קדוש.

כמו כן זה מספר חודשים ש-ה' קבע את משכנו בקרב העם. קרח לקח את הרעיונות האלה והגיע למסקנה שיש לבחון את המשך מנהיגותם של משה ואהרן שנקבעה בזמן שלא היו אנשים אחרים הראויים להנהגה. יש לגשת לבחירות! חבל שאת טענותיו הוא בחר להציג בהתרסה ובחוצפה, תוך ניצול ייאושם של האנשים מכך שממש לא מזמן חלום ההגעה לארץ כנען נדחה ונגזרה על כולם כליה במדבר.

בפסוקים לעיל מופיעים קרח, בני שבט ראובן ונשיאי העדה. אופוזיציה פוליטית לעיתים מאגדת בתוכה קבוצות בעלי אינטרסים שונים. קרח, בכור ממשפחת קהת המיוחסת, מעוניין להיות הכהן הגדול במקום אהרן. בני ראובן מערערים על מנהיגותו של משה, אולי מתוקף בכורתו של ראובן. נשיאי העדה נסחפו על ידי הדמגוגיה של קרח והחליטו שאם כבר הולכים לבחירות אז גם הם מועמדים. מן הסתם נשיאי העדה הינם בכורות וגם הם מערערים על בחירת אהרן כנשיא שבט לוי למשרת הכהן הגדול.

כתגובה לדברים משה עושה מה שכל אחד מאיתנו כנראה לא היה עושה: הוא נופל על פניו. נפילה על הפנים נפוצה ביותר במקרא וניתן למצוא מכנה משותף לכל הופעותיה: נפילה על הפנים חושפת את אחורי הצוואר ומביעה כניעה סמלית ומכאן גם אפסות, יאוש וחוסר אונים. הדבר מקביל היום להרמת ידיים – גם תנועה זו משמעותה כניעה, אך היא יכולה גם להביע רגשות יאוש וחוסר אונים. במקרה שלנו משה "מרים ידיים" מתוך יאוש: הרי משה, הענו מכל אדם, בכלל לא רצה בשררה, והנה מאשימים אותו בהתנשאות ובלקיחתה בכח? האירוניה שבדבר מקוממת ובה-בעת מייאשת את משה.

משה מתעשת מהר ומסכים ללכת לבחירות. על מנת לפשט את התהליך, הגוף הבוחר יהיה ה'. כל מועמד יקריב קטורת. ה' יקבל קטורת אחת ובעליה הוא הנבחר. קרח והנשיאים הסכימו למבחן משתי סיבות: קודם כל, גם אהרן משתתף. שנית, אין הם מסתכנים בכניסה אל תוך המשכן כפי שעשו נדב ואביהו.

משה גם מנסה להידבר עם דתן ואבירם. אלה אינם מכירים במנהיגותו ואינם מסכימים בכלל להתייצב מולו. בדבריהם הבוטים הם מתייחסים אל מצרים כאל "ארץ זבת חלב ודבש" – ביטוי השמור לארץ המובטחת, ומתוך כך אנו מבינים מדוע קיצוניותם לא הצליחה לאגד סביבם "עדה" כפי שהצליח קרח.

למחרת בבוקר התייצבו קרח ונשיאי העדה לפני פתח אוהל מועד. דתן ואבירם נשארו באהליהם, שכן אין הם מקבלים את מרותו של משה ובעצם הוציאו את עצמם מהכלל. ה' מצוה להרחיק את כל האנשים מ-"משכן קרח דתן ואבירם" ולכן ניגש משה אל אוהלי דתן ואבירם ושם נותן את ההוראה (טז כו-כז): "וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" – וממילא הבנו שהמילה משכן מתייחסת לאוהליהם. השימוש במילה משכן אולי מרמזת שדתן ואבירם הוציאו את עצמם מהכלל ובכך ניתקו את עצמם ממשכן ה'.

בנוסף רואים לעיל שקרח קשור יחד עם דתן ואבירם. משה הלך אל דתן ואבירם בגלל שהם לא הגיעו אל פתח אוהל מועד, אך גם מאהלו של קרח יש להתרחק, וגם מאוהלו אכן התרחקו. לכן כאשר כתוב מספר פסוקים בהמשך (טז לב) "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ" – פסוק זה כולל גם את קורח עצמו. "כל האדם אשר לקרח" מתייחס לעבדים מאחר שדוקא בניו שרדו. באש מתו 250 נשיאי העדה (טז לה): "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". כאשר לעיל, בדברי משה לקרח, רואים שקרח אינו נחשב לאחד מהם (טז יז): "וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ". אם נותר למישהו ספק, הרי פסוק במקום אחר (כו ט-יא) עושה לנו סיכום: "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ".

למחרת מתברר שהסיפור לא תם. יש תלונות על זיוף תוצאות הבחירות. הטענה היא שמבחן המחתות היה מכשיל שכן משה ידע מראש שגם הקרבה של קטורת מחוץ למשכן היא קטלנית, כל עוד לא התקבל ציווי לכך. כאן מגיעה הקטורת של אהרן ומוכיחה את ההיפך. ללא שום ציווי מקטיר אהרן קטורת ועובר מחוץ למשכן בתוך הקהל. מאחר שאהרן לא נפגע, העם השתכנע וחזר בתשובה והמגפה נעצרה.

נזכיר שהיו לנו שלש קבוצות באופוזיציה. טענת קרח נדחתה כאשר נשרפו נשיאי העדה מלבד אהרן. טענת דתן ואבירם נדחתה כאשר ה' "ברא בריאה" בהתאם לתנאי שקבע משה והאדמה בלעה את המתנגדים לו. אבל התלונות כנגד מבחן המחתות מראות שטענת נשיאי העדה עדיין לא נדחתה. נשיאי העדה ערערו על התוקף של בחירת שבט לוי. ה' מוכן לקבל את הערעור על הבחירות, ומציע בחירות חדשות והפעם מבלי שמישהו ייפגע בדרך. זהו מבחן המטות.

רוב האנשים חושבים שהמטה הוא מקל הליכה או מקל המשמש לרעיית הצאן. לא זכור לי שאהרן היה רועה צאן. אם מדובר במקל הליכה מהי חשיבותו ואיך יצעד אהרן ללא מקלו שנלקח למשמרת במשכן?

במוזאון המקרא יש מיצג שנקרא מטה. מדובר במקלון עץ או מתכת דמוי יתד באורך כ-25 ס"מ שבמקורו שימש לסגור את הבגד שהיה למעשה סדין שעטף את הגוף ונקרא שמלה (השוו "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר" (דברים כב יז) שם הכוונה לסדין). המטה הושחל דרך מספר חורים ושימש מעין סיכת בטחון גסה. מאחר שהמקל הינו כלי בסיסי ביותר, מצאו לו שימושים רבים. סופו של המטה עוצב ושימש כחותמת ומכאן חשיבותו. המטה עבר במשפחה והחל לייצג את האדם הנושא אותו. אחד הפריטים שיהודה השאיר אצל תמר היה מטהו. המטה גם מייצג את השלטון כמו "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מט י). ברבות הימים הוחלף בטבעת עם חותם, בשרביט ביד המלך – ותחליפיו היום הם חותמת של מוסד, פטיש של השופט וחתימה ידנית על נייר.

עם הבנה זו נוכל כעת להבין ביטוי חוזר כמו "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת" (א כז), או "לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה" (יג ו). למעשה גם המילה "שבט" משמעה מקל, כך שהביטוי שבט יהודה מקביל לביטוי מטה יהודה. מספר דוגמאות לכך: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט" (שמות כא כ) ; "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'" (ויקרא כז לב) ; "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יג כד) [יש לייסר את הבן שאינו הולך בתלם, אך מי שאוהב את בנו כבר לימדו מוסר עוד מקטנותו ולא מגיע לכך (רלב"ג – "בקטנותו לחנכו במוסר על פי דרכו". פי דרכו=תחילת דרכו, כמו פי הבאר. פשט יפה ל-"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב ו) שמסביר יפה את הקשר בין שני חלקי הפסוק. ממנה= מהדרך)].

הזכר שנשאר עד היום למטה הוא מהשימוש שעשו מכשפים בו. עד היום לקוסמים יש מקל קצר בו הם אוחזים בזמן ביצוע להטוטי אחיזת עיניים. גם חרטומי מצרים השתמשו במטה בלהטיהם. המטה הוא פריט חשוב לקוסם ואיבודו נחשב לאיבוד כל יכולותיו. מטה משה ואף מטה אהרן שימשו להוכיח למצרים שאין להם בלעדיות בשליטה על הטבע. בהמשך השתמש משה במטהו בקריעת ים סוף, בהכאה בצור וכן במלחמת עמלק.

במבחן המטות נשיא של כל שבט משאיר את מטהו באוהל מועד. על מטה שבט לוי כותבים את שמו של אהרן. פריחת מטה אהרן מוכיחה ששבט לוי נבחר ע"י ה' וכי אהרן הוא הנבחר לייצג את שבטו.

בסיום הפרשה פירוט של מתנות הכהונה. מטרות פירוט זה הם:

  • להבהיר שרק הכוהנים מסתכנים בשרות במשכן על מנת למנוע מות זרים. הבהרה זאת מגיעה בעקבות תלונת בני ישראל שהשרות במשכן הוא מסוכן.
  • להבהיר שאין לכלל שבט לוי נחלה בארץ, ושהגמול על שרותם במשכן הוא מעשרותיהם של בני ישראל. הלויים אינם מתעשרים משרותם ותמיד התורה מונה את "הלוי אשר בשעריך" ביחד עם האלמנה, היתום והגר בהם עלינו לתמוך.

שתי המטרות האלה אמורות למנוע מחלוקות עתידיות שכן תפקידי שבט לוי אינם נחשקים במיוחד. זאת בהשוואה לתפקידי הכהנים בעמים אחרים ההופכים במהרה לעשירים כקרח.

המסר של פרשתנו הוא כמובן סכנת המחלוקת, וברצוני להדגיש שתי נקודות:

  • קרח היה כה בטוח בצדקת דרכו ובטהרת כוונותיו, עד שהיה מוכן להביא את טענותיו לפני ה' היודע נסתרות ליבו. כזה הוא כוחו של יצר רדיפת הכבוד.
  • משה שב ומוכיח את ענותנותו ואת עמידתו לימין צאן מרעיתו גם כאשר פוגעים בו פגיעה אישית: משה מואשם בפרשתנו בהשתררות, בהתנשאות וברצח המוני!

נדמה לנו שמניעת מחלוקת הוא מסר פשוט וברור, אולם המחלוקת היא אבן הנגף שלנו כיהודים. המחלוקת הפנימית היא המסכנת את חוסננו מול אויבנו ואף את מצבנו הכלכלי והרוחני כאחד. היעדר יכולת ההכרעה על פי ה' מכריחה כל אחד מאיתנו לנבור בעמקי נפשו ולבחון האם הוא נופל כפי שנפלו קרח ועדתו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *