קנאות פינחס

הקורא המודרני מתפלא בקריאתו את דברי ה' בתחילת פרשתנו בהתייחסו למעשה פינחס (כה יא-יג):

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הדובר הוא ה' בכבודו ובעצמו, כך שלא נוכל לחלוק על הדברים אלא ננסה להבינם: איך ייתכן לשבח פעולה של קנאות, התנפלות חסרת מעצורים והריגה של שני אנשים בעזרת חרב? כמו כן מוזרה המתנה שקיבל. לוחם אמיץ שחירף נפשו בקרב יקבל עיטור גבורה, חרב מיוחדת והעלאה לדרגת אלוף, לא פרחים (ברית שלום) ומשרה שקטה בעורף (כהונה)??? הפרס לרצח הברוטאלי הוא מכל הדברים דוקא שלום???

בבבלי סנהדרין (פב.) נאמר: "הבועל את הנוכרית קנאין פוגעים בו" אך עם זאת "הבא לימלך אין מורין לו" כלומר מי שבא לקבל היתר לפעולה זו אינו מקבל אותה: זהו אחד המקרים של "הלכה ואין מורים כן". אם לא מורים כן אז לגבי מי תקפה ההלכה הזו?

מה הקשר בין פעולת פינחס לכהונה?

על מנת להבין את הנושא, נצטרך להבחין בין קנאות חיובית ושלילית, וראשית ננסה לברר מהי בכלל קנאות.

אנו מתייחסים באופן חיובי לאדם עם להט לנושא שקרוב לליבו. אנשים מסוגו הם המובילים לשינוי. אם הרצל לא היה להוט בנושא הקמת מדינה ליהודים, ייתכן שכיום עדיין היינו באירופה. מצד שני אנשים שיש בראשם רק דבר אחד והם יעשו הכל למענו – יכולים גם להמיט אסונות. מהי ההבחנה בין תשוקה עזה בנושא מסוים אליה נייחס הוד ורוממות, לבין קנאות קיצונית והרסנית ממנה נירתע בשאט נפש?

בשאלות כאלה אל לנו לצפות לתשובה חד משמעית. אין כאן שחור ולבן. אולם בכל זאת ניתן להציע כוון. אם אנו רואים אדם אשר להט התשוקה מעוורת אותו מעקרונות אחרים – זוהי כנראה קנאות שלילית. אדם כזה יקדש את הערך היקר לליבו גם על חשבון עקרונות אחרים אותם הוא זונח. לדוגמה, כאשר אדם נלחם למען איכות הסביבה והוא מוכן למען מטרה זו לעצור כל תהליך של קידמה ואף לסכן חיי אדם, זוהי קנאות. לעיתים אדם כזה יכול לשגות ולהזניח אפילו היבטים של מטרתו הראשית מתוך חוסר תשומת לב. כך למשל פעיל שלום עלול להגיע לפעולות אלימות תוך רמיסת ערך השלום למענו הוא נלחם.

יוצא מדברינו שקנאות עניינה – בלעדיות. כאשר אדם מקנא לאשתו ומגיעים לפרשת סוטה, זוהי דרישתו של הבעל לבלעדיות על אשתו. גם קנאות לה' עניינה שאדם דורש בלעדיות לה' אשר מתעוררת כאשר הוא עד לפולחן לעבודה זרה או פגיעה אחרת בכבוד ה'.

כעת מצאנו הבחנה בין להט ותשוקה חיובית לבין קנאות שלילית, אבל כעת אנו מגיעים לשאלה יותר קשה: מתי קנאות זו יכולה להיחשב לדבר חיובי?

כאן אנו מגיעים להבחנה אף יותר דקה ממה שראינו קודם. חז"ל נרתעים מן הקנאות ומזהירים אותנו שהיא חייבת להיות כנה. הם מצביעים על צירוף המקרים הנדיר שארע לפינחס – שילוב של מקרה לא מתוכנן מראש, חיוב מיתה שלא ניתן להוציא לפועל, פעולת הריגה של שני אנשים באיבחת חרב אחת, מגיפה שמשתוללת בעם ועוד. המקרה הוא כה חמקמק עד שלא ניתן ללמוד ממנו למקרים אחרים. מקרה של קנאות ניתן לבחון רק לאחר מעשה במבט לאחור מאחר שלא ניתן לתכנן אותו ולא ניתן לצפות אותו מראש. זו המשמעות של הביטוי "הבא לימלך אין מורין לו": טכנית לא ניתן להורות לאדם להוציא לפועל קנאות בגלל הסתירה שבדבר. פעולה קנאית חייבת להיות ספונטנית. אם שאלת – התשובה היא תמיד שלילית.

יש מקרים נדירים בהן הקנאות תיחשב לאחר מעשה לחיובית. מדובר במקרים שבהם מתברר למפרע שמעשה הקנאות היה המענה הנכון למצב שארע. במקרה של פינחס, פעולתו הקנאית עצרה מגפה לאחר שכבר גבתה מבני ישראל 24 אלף איש.

בשונה מקנאות חיובית נדירה, ההבחנה בין להט חיובי לקנאות שלילית מלווה את חיי היום-יום שלנו. אנו מוצאים שבכל מצב אליו אנו נקלעים עלינו לבחור בין ערכים מנוגדים: מידת הדין ומידת הרחמים; חינוך מאהבה וחינוך מיראה; מידת הגבורה ומידת החסד; תורה ועבודה; התבונה והרגש. בכל הניגודים הללו אי אפשר לאחוז בחבל רק בקצהו האחד. אנו משלבים את הניגודים הללו בכל צעד בחיינו. השילוב לא מגיע מתוך פשרה של ערך אחד על פני השני, אלא מתוך שילוב ושיתוף פעולה בין הצדדים המנוגדים. אנו עוברים "רצוא ושוב" בין הצדדים המנוגדים כאשר אנו מניחים לכל צד להתבטא בזמנו ובמקומו. רק מתוך לקיחה בחשבון של מכלול הערכים המנוגדים ניתן להגיע לפעולות שאינן קנאיות אלא נובעות מלהט ותשוקה לקיים את דבר ה'.

אפשר לומר יתרה מזאת: עלינו לשאוף להוסיף ערכים נוספים ואף מנוגדים אל תוך מכלול ערכינו – להעשיר את מלאי הערכים אשר שיקול דעתינו מתחשב בהם בעת קבלת החלטות. הדבר יגרום למיתון פעולותינו, לתוספת משמעות לחיינו ולהרחבת דעתנו. האדם השקול והאחראי לא רק מתחשב במכלול של ערכים, אלא הוא שואף להעמיק במחשבתו ולהגדיל את מאגר הערכים העומד לרשותו.

לדוגמה, יש בימינו חלקים בעם המקדשים באופן קנאי את ערך לימוד התורה על חשבון ערכים אחרים כגון ערבות הדדית, פרנסה בכבוד, קידוש ה', ואף הצלת נפשות מעם ישראל. חז"ל מדברים רבות כנגד המתפרנסים מהתורה ומהרבנות, וכן מדגישים שאין להסתפק בתלמוד תורה בלבד (בבלי,עבודה זרה,י"ז:):

תנו רבנן, כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד, וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק, שנאמר: "וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וגו'", מאי "ללא אלקי אמת", שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק.

יש לשים לב שלא נאמר "אין לו אלוק" אלא שהוא רק "דומה כמי שאין לו אלוק". להבנתי פירוש הביטוי הוא שאמנם אדם זה שומר תורה ומצוות ויש לו אלוק, אך כיון שהוא עוסק בתורה בלבד אין הדבר נראה כן לצופה בו מן הצד ואין שם ה' מתקדש על ידו. כאשר העמים מתבוננים בעם שאינו מממש את דבר ה' ואינו משלב תורה עם דרך ארץ אין כאן קיום של "עם סגולה". העם היושב בארץ צריך לעסוק גם בצבא, חקלאות ותעשיה.

בתקופת המתח שבין הציבור החרדי ובין "הבית היהודי" סביב חוק השרות הצבאי, נכתב כך באחד מן העיתונים שיוצאים בציבור החרדי:

עד עכשיו ידענו, שעולם התורה נמצא בציבור החרדי, והציבור הדתי לאומי אחראי על ארץ ישראל. אם אתם תפגעו לנו בעולם התורה – אנחנו נפגע לכם בארץ ישראל.

אחרי שמזדעזעים מחוסר הערבות ההדדית, ממידת סדום של "גם לי גם לך לא יהיה", מקטנות המוחין ומן הפלגנות שבדברים, ראוי לשים לב כיצד משליך הכותב מקנאותו שלו לתורה לקנאות אצל ציבור אחר לנושא אחר. הוא מניח שגם בציבור הציוני דתי ישנה קנאות לארץ ישראל. הוא לא מבין שלנו חשובים שני הערכים ביחד וזאת בשילוב עם ערכים נוספים. כמו כן רואים כאן איך בקנאותו לתורה הוא מזניח בקלות את ארץ ישראל, למרות שהרי ערך ארץ ישראל מקורו מן התורה (בדומה למשל של פעיל השלום לעיל).

הציונות הדתית מנסה לשלב בין תורה ועבודה; בין תרי"ג המצוות לבין חיי מעשה; בין תורה למדע; בין הישיבה לאוניברסיטה. שילוב זה בין כל כך הרבה ערכים אינו יוצר חלילה אדם בעל מידת בינוניות בכל תחום ותחום, אלא מאפשר להט של התלהבות בחיי תורה תוך רוממות רוח מההשתלבות בעולם המעשה. מכלול הערכים מונע את רוח הקנאה ומביא לחיים מאוזנים: חיים של שלום.

ה', בוחן כליות ולב, מעיד על כך שפעולתו הקנאית של פינחס נבעה מקנאה טהורה לה' ללא פניות. בנוסף מעיד ה' שהמעשה שביצע אינו מורה על היותו איש מלחמה, אלא להיפך: המעשה היה ביטוי חד פעמי וחריג של דרך החיים של פינחס אשר ביכולתו לפעול מתוך להט ותשוקה חיוביים תוך מציאת השלום בין ערכים מנוגדים. זוהי גם תכונתו של אהרן הכהן המסוגל לגשר בין אנשים בעלי דעות מנוגדות ולהשכין שלום.

בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי (כה יא)

ה' הוא אל קנא. המגפה שהחלה לפגוע בבני ישראל היתה תגובת מידת הקנאה של ה'. פעולת הקנאה של פינחס המירה מגפה של אלפים נוספים במותם של 2 חוטאים. בדיוק כמו אהרן שרץ אל תוך הקהל עם מחתה של קטורת בוערת לכפר על העם, ואז עמד בין המתים ובין החיים ונעצרה המגפה (סוף פרשת קורח), כך מעשהו הספונטני של פינחס הראה שגם הוא מתאים לכפר על העם. פינחס השכין שלום בין בני ישראל לאביהם שבשמים.

הבחנה בין להט לקנאות – משיחה של הרב משה ליכטנשטיין באזכרה של מרק ויינברג ז"ל פרשת פינחס תשע"ה

תורה בלבד – מתוך סיכום שיחה של הרב יהושע ויצמן לפרשת שלח תשע"ג