פרה ארגמן?

הפרה האדומה הצליחה לבלבל את כולנו. מקובל שהחידה בפרה האדומה היא שהיא אמנם מטהרת את הטמאים אך תוך כדי אותה הפעולה היא גם מטמאת את הטהורים. אך לי מפריעה עצם התפיסה של מצוות פרה האדומה כאב מייצג של קבוצת "החוקים" – אותם מצוות שתמיד יישארו בלתי מובנים והסיבה היחידה לקיומן הוא "כי כך ה' ציווה" גם אם אין הגיון אנוש מצליח לרדת לעומקם.

אני מסכים שקשה לראות את ההגיון בהלכות פרה אדומה, אך מצד שני היא איננה חריגה כל כך בנוף ההלכתי. הרי יש לנו מצוות רבות שקשה להבינן כגון נטילת ארבעת המינים בסוכות, איסורי כלאיים בבגדים ובחקלאות, עורלת עצי פרי, ציצית, מאכלות אסורים, ברית מילה, הלכות צרעת ועוד רבים. במבנה המשכן וסדר הקרבנות קשה לראות הגיון.

אני חושש שהגורם לבילבול הזה הוא פתיחת הפרשייה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (יט ב). עד כה הביטוי "התורה" התייחס כל פעם לנושא מסויים, למשל: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת" (ויקרא ז לז), "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק" (שם יד נד), "וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (ה ל). אך בפתיחה שלפנינו נראה שהמילה "תורה" החליפה משמעות ויש כאן הכרזה שפרה אדומה היא החוקה של התורה.

אז ברצוני ליישר את ההדורים. הבנת המילה "תורה" כמתייחסת לחמשת החומשים שלפנינו היא מאוחרת. במקרא "תורה" היא נושא מסוים כמו "תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת" (ויקרא יב ז) או "תּוֹרַת הַזָּב" (שם טו לב). אז לאיזו תורה מתייחס הפסוק אצלנו? לא צריך לחפש רחוק שכן התשובה מופיעה כעבור 12 פסוקים בלבד: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (יט יד). מהי "חוקה"? גם התשובה לכך מופיעה כבר בפסוק י': "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם" ושוב בפסוק כא: "וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם". חוק הוא כינוי לדבר קבוע שחוזר על עצמו. על מנת להבטיח זמינות של מי חטאת לאנשים שמיטמאים למת אך רוצים להיכנס למקדש, יש לוודא שאפר פרה אדומה יהיה במלאי באופן קבוע. הלכות פרה אדומה הם, אם כן, הלכות קבועות לצורך קיום תורת טומאת מת.

*

לגבי צבעה של הפרה לדעתי אין אנו נדרשים לחפש פרה בצבע אדום כפי שאין אנו נדרשים לחפש אתרוג בצבע סגול. הצבע לו אנו קוראים אדום נקרא במקרא ארגמן. האדום במקרא דומה לאדמה ולכן כנראה הכוונה לחום שלנו. לגבי "חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים" (בראשית ל לב), כנראה שחום שם אינו צבע אלא תכונה של גוונים בדומה לטלאים ונקודות, כפי שבפסוק "עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים" (שם לא יב) אין להעלות על הדעת שהכוונה לצבע הורוד שלנו.

למה בכלל להגדיר את צבע הפרה, דבר שלא מצאנו בשום קרבן ואפילו לא בשעירי יום הכיפורים? האם יש הגיון בדרישות האחרות מן הפרה ובמרכיבים הנוספים לשריפתה? למה מי אפר הפרה המסוגלים לטהרה נקראים בתורה "מֵי נִדָּה" שדוקה מזכיר לנו טומאה? למה באמת כל המתעסקים בפרה נעשים טמאים בעוד מי אפר הפרה הם תמצית הטהרה?

אני חושב שהגדרת הפרה האדומה כמייצגת את המצוות שטעמם אינו מובן לנו נובעת מכך שהיא חלק חשוב בהלכות טומאה וטהרה שהוא נושא שלם שנשגב מבינתנו. האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל הדברים המוגדרים כטמאים?

בספר ויקרא אנו פוגשים לראשונה את נושא הטומאה והטהרה. הטומאה והטהרה נתפסים אצל רוב המפרשים כמעין "מצב צבירה" של אדם, כלי או מאכל שאינו ניתן למדידה באמצעים פיזיקליים. זהו מצב רוחני.

דרך "פשט" להבנת נושא זה היא על ידי האבחנה שהטומאה קשורה למות (מופיע בכוזרי ב ס ובמקומות נוספים). אבי אבות הטומאה הוא גופת אדם מת וכן למשל החרב ששימשה להרגו. ניתן למצוא מות או העדר חיים גם במקורות אחרים של טומאה:

  • נבלת בהמה, חיה, עוף או שרץ
  • נידה: לאחר שרחם האישה הכין עצמו לקבלת חיים חדשים לתוכו, הרי שהוסת מבטא את ההפסד של הפוטנציאל לחיים.
  • קרי: הפסד הפוטנציאל לחיים
  • זיבה: מדובר במחלת מין המונעת ילודה באופן זמני
  • צרעת: מדובר במות של חלקים בעור של אדם בעודו חי. לא ברור כיצד ייתכן מות בבגד או בבית אך עלינו לזכור שבזמן ההוא לא היו חומרים סינטטיים – הבגד וגם רוב חומרי הבנין היו אורגניים. מעניין שחז"ל קישרו בין לשון הרע לבין מוות בביטויים כגון "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח), "לשון הרע הורג שלושה" (תנחומא מצרע יד ב), המצרע חשוב כמת (בבלי נדרים סד: ע"פ במדבר יב יב).
  • יולדת: בתקופת ההריון היתה "חיות עודפת" באישה – ובלידה היא חוזרת למצב הרגיל. ייתכן שמשך הטומאה בלידת בת הוא כפול שכן היתה יותר חיות עודפת: בבת עצמה יש פוטנציאל ליצירת חיים חדשים בעתיד.
  • שרץ: זיהוי שמונת השרצים הטמאים (ביניהם העכבר למשל) אינו ברור. ייתכן שמדובר באוכלי נבלות או ששרצים אלה שכנו במערות קבורה שהיו נהוגים אז.

בנושא הטומאה והטהרה אנו רואים שתורתנו היא תורת חיים: כל דבר הקשור במות מורחק מן הקודש ולעתים אף מסולק אל מחוץ למחנה. ביהדות בית הקברות הינו מחוץ לעיר ולא בסמוך לבית הכנסת. כל  סגידה למתים היא זרה לחלוטין לתורתנו עד שגם קברו של משה אינו ידוע, ודי לחכימא ברמיזא – ולשטיא בורמיזא.

כאשר האדם בא במגע עם המות זה משפיע עליו מבחינה רוחנית. כיצד מסוגלת הפרה שלנו לטהר אותו? תהליך ההטהרות צריך לאפס מחדש את הקשר של האדם לעולם החיים. הפרה כשמה כן היא – התגלמות הפריון, או תוספת החיים. היא גם בעל החיים הגדול ביותר באזור שלנו. יחד איתה לוקחים את בעל החיים הקטן – תולעת השני. אותו הדבר גם מעולם הצומח – הארז הגדול והאזוב הקטן.

מבחינת הדומם אנו משלבים בתהליך את כל המרכיבים של העולם החומרי. האש משריפת הפרה שהיה בה נפש, הופכת את המרכיבים לעפר ולאחר הוספת מים חיים (מי מעין נובע), מזים ברוח על הטמאים.

המרכיב העיקרי, הפרה, צריך להיות בשלמות החיים. צבע האדמה מרמז לפוריות. העול שמסוגל לדכא את כח החיים טרם עלה עליה. לא מדובר בעגל אלא בפרה שהגיעה לפריון ומסוגלת להביא חיים חדשים לעולם. ואז אנחנו לוקחים את שיא החיים הזה ושורפים אותו עד שמגיע למצב של אפר שזה מצד אחד השיא של המוות, אך מצד שני כר פורה לתחילתם של חיים חדשים. מי שראה פעם איך יער מתחדש לאחר שריפה יודע שהאפר איננו מוות אלא ערש החיים. האפר הוא הדשן האיכותי ביותר. ההבנה שהמות איננו רק כורח במעגל החיים אלא הוא המקור של החיים עצמם – היא הבסיס הרעיוני לעקירת האדם מתוך טומאת המוות שאוחזת בו ולהביאו לטהרה רוחנית.

ועכשיו לשאלה מדוע מי החטאת, תמצית החיים, מטמאים את המתעסקים בהם? ניתן לנסח את העוקץ בשאלה זו כך: הרי כמו שהטומאה מטמאת בנגיעה ואין שום צד בה שמטהר, כך מי חטאת שמטהרים בנגיעה – לא אמור להיות בהם כל צד שמטמא.

פסוק מפורש אצלנו סותר את ההבנה הזו: "וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (יט כא) כלומר יש הבחנה בין הזאה של מי חטאת על הטמא – שמטהרת אותו – לבין שליחת ידו אל המים שלא מועילה, ואף מטמאת אדם טהור. הטמא נטהר מהפעולה של הזאת המים בלבד. יוצא שהסרנו את העוקץ מהשאלה: מי החטאת עצמם אינם "תמצית הטהרה" בעלי תכונה פלאית של טיהור מטומאה. מדובר באוסף של פעולות שמוציאים את האדם ממצב של טומאה.

נמשיל זאת לתרופה למחלה. נניח שכל מי שבא במגע עם חיידק מסוים נעשה חולה. אין שום צד בחיידק זה שיכול להועיל לבריאות בשום דרך. עכשיו נסתכל על התרופה. התרופה אמנם תרפא את המחלה אם ניתנה על פי סדר הפעולות הנכון (מינון, תזמון, תוספת מנוחה ודיאטה מסויימת וכד') אך אין שום סיבה לחשוב שההתעסקות עם התרופה יכולה להועיל למשל לרופא המטפל. להיפך – הקרבה של הרופא לאדם החולה מציבה אותו בסכנת הידבקות, ואם אכן נדבק הרי שההתעסקות עם התרופה בלבד לא תועיל לו.

אם נמשיך עם המשל, ישנן תרופות היכולות אף להזיק אם נסתכל לדוגמה על חיסון שכולל חיידקים מוחלשים. קיימים תהליכי ריפוי נוספים שעלולים להיות מסוכנים לאדם בריא כגון הקרנה רדיואקטיבית או צילום רנטגן. יוצא שאין חוסר הגיון בכך שבעוד הפעולה של תהליך הטהרה נותנת "זריקת טהרה" של איפוס מערכות החיים לאדם הטמא, באותו הזמן האדם הטהור שנחשף לתהליך הקיצוני הזה – נטמא בכך – אמנם בטומאה פחותה של יום אחד.

העובדה שמי החטאת עצמם אינם "טהורים" מתבטאת בשמם בתורה: "מֵי נִדָּה". שם זה ניתן להם בגלל שכל הנוגע בהם וכל המתעסק איתם מקבל מייד טומאה. הדרך לטהרה אינה קשורה בסגולה שיש במי החטאת עצמם אלא בתהליך הכולל פעולות רבות, בתוכן מזה הכהן טיפה קטנה של מי חטאת בעזרת אגודת אזוב על הזקוק לטהרה. אם בתהליך הטומאה האדם יורד ממצב טהור למצב טמא, הרי שבהיטהרות אין עליה בחזרה שהיתה יכול להתקבל מנגיעה בדבר בעל סגולת טהרה – אלא יש כאן איפוס מחדש של מצב האדם שמקפיץ אותו למצב ההתחלתי הטהור. זה כמו אתחול מחשב שנתקע: אין אנו מתקנים את הגורם לתקיעה אלא מתחילים מחדש.

הביטוי "מֵי נִדָּה" מבטא רעיון זה היטב. במחזור המתקיים אצל האישה יש קירבה גדולה בין ערש החיים לבין המוות. כאשר המצע המסוגל לקלוט ולקיים עובָּר אינו ממשיך לבצע את תפקידו יש איפוס של המערכת, איתחול מחדש, ואותו מצע החיים עובר למצב של מוות וחידלון. מתוך המוות הזה מתחיל התהליך של החיים מחדש. ההיטהרות הן מהמות והן ממצב הנידה אורכים שבעה ימים.

נחזור לרעיון של "תורת חיים". תורתנו מרחיקה אותנו מכל מה שקשור למוות. כל מי שבא במגע עם המוות הרי שהוא יורד לדרגה של טמא והוא מורחק מן המקדש ומהחברה. המוות וכל הקשור אליו הוא מוקצה. הדרך בחזרה אינה מתאפשרת על ידי היקשרות אל החיים בלבד, אלא בתהליך איפוס רעיוני בו אנו מפנימים שהמוות הוא חלק ממעגל החיים ובמובן עמוק יותר – מקור החיים עצמם. תהליך זה מתאפשר רק בעזרת התהליך הקיצוני בו הפרה האדומה המייצגת את שיא החיים מגיעה למצב של אפר המייצג את שיא המוות והתשתית לחיים חדשים.