ספות הרוה את הצמאה

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (כט יז-יט)

רש"י מסביר מהו "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה":

שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם.

רמב"ן מוסיף:

פן יש בכם שרש רע שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות וזה על אשר איננו פה עמנו היום כי האב שרש והבן נצר משרשיו יפרה

האנשים משולים כאן לצמחים. הרשע משול לצמח מר ורעיל, ומאחר שינחיל לילדיו את רשעותו הרי זה משול להתרבותו של הצמח.

אך המפרשים מתקשים בפירוש "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה".

ברשימת הברכות והקללות בפרקים הקודמים ראינו שאם העם ישמע בקול ה' אז יהיה שפע של גשם וחרב לא תעבור בארצנו. מה אם יש חוטא יחיד? מן הסתם הגשם לא ידלג על חלקת האדמה שלו, וגם הגיוני שגדודי מלחמה לא יעברו רק בביתו.

זוהי בדיוק סברתו המתוארת של הרשע. בהמשך למשל הצמחים הרשע סובר שהגשם שירווה את הארץ יחלחל גם לכוונו ולא ידלג עליו, הצמא. כלומר הרשע סובר שבתנאי שוק חיוביים הוא יהנה מהברכה שמשפריצה מכל הכוונים גם אם לו אישית אין זכויות שהופכות אותו לראוי לכך.

הסבר זה מתאים לדברי אבן עזרא בפסוקינו:

… ולפי דעתי שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אע"פ שאלך בשרירות לבי כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים ואני יחיד חוטא … והנה ספות כי הרוה תוסיף על הצמאה ומשל הצדיק ברוה כטעם כעץ שתול על פלגי מים והרשע בצמאה כטעם כערער בערבה והעד (=וההוכחה) שכתוב בתחילה שרש פורה ראש ולענה והוא במקום צמא

אבן עזרא אפילו מקשר בסיום דבריו ל-"שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" שפותח את המשל, וגם בפסוק ההמשך הוא ממשיך להמשיל את הצדיק והרשע לצמחים – הצדיק כעץ שתול על פלגי מים לעומת הרשע שהוא כערער בערבה.