נאומו של משה רבינו

האם ספר דברים שכתוב ברובו בגוף ראשון שונה משאר החומשים הכתובים בגוף שלישי? האם שאר החומשים הם תורת ה' ואילו ספר דברים הוא ספר תורת משה או "משנה תורה"? איך משה יכול להכניס לתוך ספר התורה של ה' נאום ארוך פרי עטו שממלא את רוב החומש? מאיפה משה הביא רשימה ארוכה של מצוות שרובן אינן מופיעות באף חומש אחר? האם הלכות מינוי שופטים, הלכות מלחמה והלכות מלך הן כולן תקנות של משה רבינו?

שאלות אלה הן משמעותיות ביותר ולתשובה עליהן יש השלכה על יחסינו לכלל התורה שבכתב. ברצוני להראות שאם רק נקרא מה שכתוב, ניתן למצוא פתרון פשוט לשאלות.

*

מי שקורא את פרשתנו (וגם את הפרשה הבאה) נתקל בבעיות בהבנת הרצף:

(ג כג-כה): "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. ה' אֱלֹקִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה…". מתי זה "בָּעֵת הַהִוא" ואל אילו גדולות משה מתכוון שה' החל להראות?

(ג כח-כט): "… וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר". הפסוק האחרון נראה תלוש ממקומו.

משה מזכיר בפרק ד' את מעמד הר סיני, אך פרוט עשרת הדיברות יהיה רק בפרק הבא. בינתיים יש לא רק המשך נאום שאינו קשור אלא גם קטיעה של הנאום (הפסקת צהרים?) ומשה מחליט שזהו הזמן המתאים לקבוע מה תהיינה ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי.

באמצע הסיפור של משה על חטא העגל נראה שיש פסוקים שקוטעים את הרצף: (י ה-י) "…וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי … וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה…"

לבסוף, משה מבקש ממנו עולם ומלואו כאילו שזה כלום:(י יב) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"

כל השאלות האלה נובעות מקטיעת נאומו של משה לפרשות. במבט רחב כל הפרשות הראשונות של ספר דברים הן הקדמה לקראת רשימת "החוקים והמשפטים" המופיעה החל מפרשת ראה. כמו רוב התורה, גם ספר דברים נכתב כתאור בגוף שלישי, אלא שבתוך התאור משולבים ציטוטים ארוכים של דברי משה שנאמרו בגוף ראשון. "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. ה' אֱלֹקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה" (א ה-ו). הציטוט המתחיל בפסוק ו' נמשך עד סוף פרק ד' שנמצא בפרשתנו! ספר דברים אינו חריג והוא המשך ישיר של שאר החומשים: התורה ממשיכה לספר לנו בגוף שלישי את מאורעות בני ישראל. כמו שהתורה ציטטה את דבריהם של אנשים רבים, כך התורה מצטטת את דברי גדול נביאנו בנאומו החשוב. מהלך הדברים הוא שלאחר שמשה נאם את נאומו – הוא צוטט בתורה, וכל זאת בגוף שלישי. גם בשאר החומשים ראינו ציטוטים, אם כי קצרים בהרבה.

יש המביאים פסוק זה כהוכחה שלפנינו דבר חדש: (א ה) "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". הנה הוכחה שמשה בא לבאר את התורה, ואז ספר דברים הינו באור. אז ראשית, פירוש המילה "לבאר" השתנה. שנית, בשום מקום המילה "תורה" אינה מתייחסת למה שאנו היום קוראים "התורה". המילה "תורה" ניתנת להחלפה במילה "חוקה" ומתייחסת לאוסף הוראות שבדרך כלל מופיע בצמוד. למשל: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו ב), "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ויקרא יד ב), "וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (במדבר ה ל). יש לנו הרבה תורות: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כו מו). נחזור לפסוק שלנו: פסוק זה הוא הקדמה לתורה נוספת שמשה פירט בבהירות (=ביאר), ומייד דבריו מובאים.

אז מה נמצא בציטוט הראשון של דברי משה? משה נותן סקירה הסטורית של המסע מהר סיני עד ערבות מואב ובה הסבר מדוע חיכינו ארבעים שנים על מנת לקבל היום את החוקים והמשפטים שהוא צוּוה לתת לעם לקראת כניסתם לארץ. בסיום פרשת דברים משה תאר כיצד הורשנו את עבר הירדן המזרחי. בפתיחת פרשתנו משה אומר שהוא פנה אל ה' "בָּעֵת הַהִוא" וטען (רש"י, רמב"ן) שאם כבר הוביל את בני ישראל בכיבוש אז מה הבעייה שימשיך הלאה? משה אומר שה' ענה לו (ג כו-כח): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי … כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ". כך שהמילים "אַתָּה הַחִלּוֹתָ" מתייחסים לכיבוש סיחון ועוג.

משה מייד ממשיך את סקירתו במילים – "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר" והציטוט של דברי משה ממשיך. משה עובר לדון בנושא עבודה זרה עד סוף פרק ד' (אבן עזרא). משה מזהיר שבחורב לא ראה העם שום דמות מלבד קולות ואש. בתוך דבריו משה מציין שמקורם של רשימת החוקים והמשפטים הוא מהר סיני (ד יג-יד): "וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". מופתעים? אתם לא אמורים להיות מופתעים כי הקשבתם בזהירות ושמעתם בפתח דברי משה (א ג): "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם". הכוונה לא היתה שכל נאומו של משה נמסר לו בנבואה. הכוונה היתה שמשה צוּוה בהר סיני להעביר את החוקים והמשפטים לידיהם לקראת הכניסה לארץ. המסגרת וההקדמה הם של משה. אגב, "עַשְׁתֵּי עָשָׂר" זה אחד עשר – חודש שבט.

משה סיים כאן את הסקירה ההסטורית של כיבוש עבר הירדן המזרחי. עתה מראה משה לעם שהוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים: הוא עוצר את נאומו ומיישם את המצווה הנוגעת לעבר הירדן המזרחי וקובע את ערי המקלט. באותו אופן הוא גם מצפה שבני ישראל ייכנסו לארץ המובטחת ויפנו מייד ליישם את החוקים והמשפטים שיקבלו היום. הפסוקים החגיגיים כאן (ד מד-מט) באים להדגיש שלאחר סגירת פרק א' – יישום המצוות הקשורות לעבר הירדן המזרחי – ניתן לעבור לפרק ב' – החוקים והמשפטים של הארץ המובטחת.

כאן מתחיל ציטוט שני של משה: (ה א) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם". הפעם הציטוט ארוך במיוחד והוא ממשיך עד סוף פרק כ"ו! כלומר ציטוט שנמשך לאורך 6 פרשות עד אמצע כי תבוא. יש לשים לב שחוץ מיתרת ההקדמה (עד סוף פרשת עקב) מדובר בעיקר ברשימת החוקים והמשפטים שקיבל משה בהר סיני.

כעת פונה משה לחלק השני בהקדמתו שנמשך עד סוף פרשתנו: חשיבותם של החוקים והמשפטים. משה סוקר את מעמד הר סיני ומפרט כיצד החוקים והמשפטים לא נאמרו לעם אלא ניתנו רק לו: לאחר שמיעת עשרת הדברים התחנן העם שמשה יתווך ביניהם לבין אלקים: (ה כב-כח): "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת … קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע … וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם … לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ".

בפרשה הבאה החלק השלישי של ההקדמה. חלק זה מדגיש את הברכה והקללה התלויה בקיום החוקים והמשפטים. משה מדגים לעם שהחטא איננו מהם והלאה. לכל אורך דרכם במדבר העם הכעיס את ה' פעמים רבות. משה מאריך בענין חטא העגל. לאחר סקירה מקיפה של המאורעות משה מתאר את תוצאות חטא העגל ואלו הפסוקים שנראו לנו חריגים. מותו של אהרן היה בשל אחריותו בחטא העגל. בעקבות חטא העגל גם נבחר שבט לוי לשרת בקודש במקום בכורות כלל העם. שני הדברים מבטאים הפסד של העם כולו בשל חטאם. הדברים הם חלק מציטוט דברי משה למרות שקצת נראה כאילו חזרנו לתאור בגוף שלישי. פרוט המסעות לא רק בא לומר שאהרן לא נענש מיד, אלא נועד להמחיש את חלוף הזמן.

בכל פעם שאנו קוראים על חטאי בני ישראל במדבר קשה לנו להבין זאת: כולנו מדמיינים שאילו אנו היינו שם אז היינו ממש צדיקים. עם כל הנסים שמסביב למה בני ישראל שוברים למשה את הלב? למה הם כל כך קשי עורף כלפי ה'?

כך בדיוק מרגיש גם משה, וכאשר הוא מסכם את סקירתו של חטאי דור המדבר הוא מציב בפנינו רף מינימלי. משל לאשה נשואה שאומרת לבעלה: "מה כבר אני מבקשת ממך? בסך הכל שתאהב אותי ותישאר נאמן לי". נכון שאלו דרישות רבות, אבל הן המינימום בהקשר של נישואין. כך גם מול ה' הדרישות מאיתנו הן מינימליסטיות בהתחשב בחסדים שעשה ה' עימנו ובכמות הטוב המובטחת לנו בתמורה לשמירת המצוות. ניתן לראות שדברי משה מכוונים לחטאי הדור מתוך ההקשר של כל הפרק, וכן אם נצטט מעט יותר (י יב-טז): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ … וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד". משה יודע עם מי יש לו עסק. בני ישראל ראו נסים רבים והם לא אמורים לחטוא.

משה אומר לבני ישראל – וגם לנו, שעם כל הדרישות הרבות – ניתן גם ניתן לשמור את חוקי התורה ולהמנע מלעורר את חמתו של ה'. אכן הדרישות הן גבוהות, אבל אף אחד לא הבטיח לנו חיים קלים. אם אנחנו מעוניינים להמשיך להיות עם סגולה, העם הנבחר של ה' – עלינו לעמוד בדרישות מינימום.