משפטים מורכבים וגילויים מפתיעים

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' " (ל ב).

"זה הדבר אשר ציווה ה' " מופיע עוד 7 פעמים בתורה והוא תמיד מגיע כהקדמה להנחייה הנוגעת לבעיה עכשווית. מהי הבעיה העכשווית הנוגעת לדיני נדרים? למה דיני נדרים מופיעים כאן ולא בין פרשות סוטה ונזיר – מצד אחד דינים שבין איש לאשתו ומצד שני התייחסות לדינים שאדם מקבל על עצמו?

הפנייה בתחילת פרשת נדרים היא אל ראשי המטות. ראשי המטות נזכרים רק בהקשר לצבא, והם אותם ראשי המטות אשר יצאו למלחמה במדיין בהמשך הפרשה. איזו חשיבות מיוחדת יש לפרשת נדרים כהקדמה ליציאה למלחמה?

כאשר חזרו ראשי המטות מן המלחמה במדיין כעס עליהם משה על שלא הרגו את הנשים. מדוע כעס משה הרי לכאורה רק במלחמות כיבוש לצורך השתלטות על שטח אדמה אין להחיות כל נשמה? ראייה לכך שגם לאחר שהורגים את הנשים עדיין משאירים את הטף?

*

נבחן לעומק את הפסוק בו כועס משה על ראשי המטות, בתוספת פיסוק שלי (לא טו-טז):

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: "הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה???  הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'!!!"

אפילו עם פיסוק, מישהו הצליח לעקוב אחרי המשפט המורכב הזה? גם רוב המפרשים לא הצליחו. זהו מסוג המשפטים שמעבד התמלילים מסמן וממליץ לחלק. כאשר מופיע בתורה פסוק מורכב כזה עלינו לצפות לכך שיש בו מספר מסרים. הפרט הראשון שהקפיץ את המפרשים הוא השתרבבותו של בלעם לכאן. מהו בדיוק הקשר בין בלעם, נשות מדיין ובעל פעור?

נצטרך לחזור לפרשת בלק. פרשת בלק הסתיימה בדרמה טראגית כאשר פינחס עצר מגיפה בה מתו 24,000 מבני ישראל. לפני פעולתו של פינחס מופיעים הפסוקים הבאים (כה ד-ה): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". המפרשים מתקשים שם במספר שאלות:

  • האם ה' מבקש להעניש את ראשי העם כדי לכפר על אלו שחטאו?
  • האם משה שינה מההוראה בהתאם להבנתו – בגלל השאלה לעיל?
  • בשביל מה מופיעים בכלל שני פסוקים אלו אם נראה שלא יצאו כלל אל הפועל?
  • אם הדברים לא יצאו אל הפועל כיצד זה שקנאתו של פינחס עצרה את המגפה?

רש"י, אבן עזרא והרמב"ן נדחקים ומשנים את הנושא באמצע דברי ה'. לדעתם "הוקע אותם" מתייחס אל החוטאים ולא אל ראשי העם, בהתאם להוראתו של משה בהמשך. אבן עזרא גם מוסיף שהוראה זו החלה לצאת לפועל, אך הרמב"ן אומר שמעשה פינחס קרה לפני שהספיקו לעשות כן.

הרב אלחנן סמט מציע הסבר אחר. ה' אכן מצווה להעניש את ראשי העם, אך לא כדי לכפר על מעשה שלא עשו – יש לנו הוכחה ברורה שראשי העם אכן הובילו בחטא – הרי דבר זה מתברר בהמשך במעשה זמרי! שימו לב שמשה אינו פונה אל ראשי העם אלא אל השופטים! הוא מרחיב את הצווי לכלל החוטאים, אבל בפשטות ראשי העם יישפטו תחילה. מעשה פינחס, שקרה לפני שהספיקו לבצע את צווי משה (שהרי זמרי לא נשפט), עצר את המגפה בגלל שהאיש אותו הרג לעיני כל היה נשיא בית אב לשמעוני – בדיוק בהתאם לדרישת ה'.

הדבר שמעניין בהסבר זה הוא כיצד דוקא סיום הפרשייה שמופיע בפרשת פינחס שופך אור על מה שקרה ועונה על כל השאלות: רק שם מתבררת זהותם של זמרי וכזבי. פעמים רבות התורה מחלקת את המידע שניתן לקורא. בתחילה יש תאור של החלק הגלוי של המאורע, כפי שחווים אותו האנשים עצמם. רק לאחר מכן אנו מקבלים מידע שהיה נסתר מן העין הנותן משמעות חדשה ואף הבנה מחודשת לאותו מאורע עצמו.

הרב סמט ממשיך שתכונה זו של הפרשייה מתגלה בשיאה בפיסקה האחרונה (כה יז-יח): "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר". ה' משנה לנו את ההבנה של כל הפרשייה: עם ישראל לא סתם נכשל בשל תאווה אלא היתה כאן מזימה מכוונת של המדיינים להפיל את עם ישראל בפח ולהכשילם בזנות ובהמשך בעבודה זרה. גם זהותה של כזבי כבתו של אחד מחמשת מלכי מדיין מעידה על שליחות ממלכתית מתוכננת (רמב"ן כה יח). עדיין לא ברור למה יש נקמה במדיינים אם העם בכלל זנה עם המואביות.

אך בפרשה שלנו מופיעות עוד שתי הפתעות במסכת ההפתעות-שופכות-האור-והמשנות-את-הבנת-הפרשייה. ההפתעה הראשונה מופיעה במהלך המלחמה: (לא ח) "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב". מה בלעם עושה כאן? הרי בלעם הגיע מהעיר פתור שנמצאת בארם נהרים (כתוב במפורש בדברים כג ה), כ-700 ק"מ צפונית למחנה בני ישראל (מהלך 18 יום!), ובפרשת בלק כתוב במפורש (כד כה): "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ".

המדיינים ישבו ממזרח למואבים. הרמב"ן מסביר (על כה יח) שבדרך צפונה פונים תחילה מזרחה אל דרך המלך העוקפת את הרי הגולן ממזרח. בלעם אמנם יצא לדרכו על מנת לשוב למקומו, אך עצר בדרך אצל המדיינים עימם היה לו שיתוף פעולה "פורה" ושם תפסה אותו מלחמת הנקמה של ישראל במדיינים. מהי מהות שיתוף הפעולה הזה? התשובה מתקבלת בהפתעה השניה, ואנו חוזרים לפסוק המיוחד בו משה כועס על אי-הריגת נשות מדיין: (לא טז) "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה' ". הפתעה זו שופכת אור חדש על כל פרשת בלק.

כלל המפרשים מבינים ש-"דבר בלעם" מתייחס לדברי בלעם, אך לא מצליחים להסביר את כל הפסוק המסובך, וגם לא מוצאים היכן מופיעה עצתו של בלעם להחטיא את בני ישראל. רש"י ואף הרשב"ם אומרים שהכוונה לדברי בלעם (כד יד): "לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". אך הם נאלצים להידחק ולהוציא את הדברים מפשטם. אבל רס"ג מפרש 'לכה איעצך' – 'בוא ואודיעך'. גם הרמב"ן תומך פירוש זה בראיות וכך יוצא שלפי הפשט הפסוק הזה אינו קשור לבעייתנו.

על מנת למצוא הסבר חלופי אני מציין שבאותו פסוק גם כתוב "דבר פעור" וברור שפעור אינו מדבר. 'דבר' פירושו 'ענין'. לדוגמה: (מלכים א טו ה) "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי" – כלומר מלבד ענין אוריה החתי.

על מנת להסביר את הפסוק נצטרך תחילה להבין איך פועלת שיטתו של בלעם ולצורך כך עלינו לחזור אל הפיסקה שלפני פרשת בלק. בסוף פרשת חוקת אנו לומדים שחבל הארץ שסביב העיר חשבון נכבש תחילה מן המואבים על ידי האמורים. רש"י (כא כז וכן כב ו) מפרש שהפסוקים הסתומים שם מספרים שבלעם הוא מושל המשלים שעזר לסיחון לכבוש את העיר חשבון מידי המואבים: הוא למד את אורחות העיר ומצא את נקודות התורפה שלה – את ערות הארץ. הוא חשף רקבון חברתי, אי צדק, מנהיגים נהנתנים וזנות. בלעם ידע להצביע על החוליים הללו, ולמסרם בידי ה'. זוהי הקללה המביאה לתבוסת העיר במלחמה.

ההפתעה היא, אם נאחד את הפסוקים לכדי רעיון אחד, שהזמנת בלעם ומזימת החטאת העם קשורים יחדיו, ושניהם חלק מתוכניתם הזדונית של המדיינים (הרמב"ן על כה יח). חטאי העם הם ה-"קסמים" שהיו בידי זקני מדיין על מנת לשכנע את בלעם להצטרף אליהם. נאמר שהעם "החל" לזנות עם בנות מואב והכוונה לתהליך מתמשך שלמעשה החל עוד קודם לכן. המדיינים הציעו לנצל את חולשתם של בני ישראל לצורך קללתו של בלעם (הרמב"ן על כה א). בלעם מתמקד כל פעם בקצה העם – בחוטאים.

הזנות וההצמדות לבעל פעור קשורים זה לזה שכן עבודתו של פעור היא על ידי הפריצות המינית (רבינו בחיי על כה ג: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" – שנצמדו איש ואשה). יצר המין הינו מתנה מהבורא המאפשרת את קיום החיים ואת הקשר המיוחד בין בני זוג ליצירת משפחה. כאשר לוקחים את המעשה המיני ומקדישים אותו לעבודת אלילים זוהי בפשטות מעילה. תוכניתם של המדיינים מדהימה בכך שהחטאת עם ישראל מתחילה ברובד הקל יותר של כניעה לתאווה – אך מגיעה למרידה בה' לעבודה זרה דוקה מתוך מעילה – חטא שנחשב לחמור ביותר (משה ואהרן במי מריבה, עכן ועוד).

על מנת לפרש את כל הפסוק המסובך נפרש עוד כמה מילים קשות: "הֵן" פרושו "הרי"; "הֵנָּה" מתייחס אל נשות מדיין; "הָיוּ" כמו (רות א יב) "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים".כעת ניתן לתרגם את דברי משה לעברית של ימינו: "מדוע החייתם את הנשים??? הרי נשות מדיין זנו עם בני ישראל לצורך בלעם על מנת שיהווה חטא מעילה בה' ע"י עבודת בעל פעור – מה שגרם למגיפה בעם!!!"

ה' הפך את קללתו של בלעם לברכה אך לצערינו ההשגחה המיוחדת על עם ישראל מייתרת את מאמציו של בלעם לקללו. ברגע שנפגעת דרגתו הרוחנית של העם – אין צורך לקלל את העם שכן העונש יגיע באופן ישיר מאת ה'.

נשאר לשאול מדוע התורה מגלה לנו פרטים חשובים על סיפור לאחר שתיאורו כבר הסתיים? התשובה היא שבכך התורה מצליחה להעביר לנו שני מסרים במקום אחד – וכבר הזכרנו שהתורה היא ספר חינוך. במקרה שלנו עלינו ללמוד תחילה מהסיפור עצמו, כפי שחוו אותו האנשים, שה' שומר עלינו, אך אלו אנחנו שחטאנו בסוף ובכך אשמים אנחנו. לאחר קבלת התמונה המלאה אנו יכולים להבין שעלינו להישמר מהמבקשים רעתנו שבמקום לתקוף בנשק או אף בקללה – באים בפיתוי תוך התחברות אלינו. על נפילותינו נקבל עונש – וגם המסית יבוא על עונשו.

אך עלינו ללמוד דבר נוסף ביחס לקורות חיינו. היום אין לנו נביא ולכן לא נוכל לקבל את המידע שמשלים את הסיפור. לפנינו רק חציו הראשון, הגלוי, של המעשה. מחדשת התורה שאין אנו זקוקים לדעת את הסודות. הרי גם מבלי לדעת שמדובר במזימה – ידעו בני ישראל שעליהם להימנע מזנות ומעבודה זרה. גם מבלי לדעת שמדובר באנשים חשובים – על פינחס היה לקום ולהרגם. ואם בלעם מנסה לקלל – אז ה' מונע את הדבר. החלוקה הזאת מופיעה במפורש: (דברים כט כח) "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". מכאן גם מסר לחכמים "יודעי דעת עליון" שיודעים מדוע קורים בימינו דברים רעים – לנהוג בענווה.

*

לאחר שהבנו את פסוק התוכחה של משה, וכן הבנו את חטאם של המדיינים בכלל ונשות מדיין בפרט, נחזור לפרשת הנדרים. פרשת נדרים באה להדגיש את מעמדה המיוחד של האישה על פי דיני התורה. אצל רוב עמי האזור האשה נחשבת כרכוש של אביה או בעלה. לדוגמה, אדם שרצח אישה נשואה עשוי להיענש בהריגת אשתו, מידה כנגד מידה. כאשר אישה נחשדת בפגיעה בכבוד המשפחה, המשפחה רשאית לטפל בעניין בעצמה.

אולם בדיני התורה האישה היא יישות משפטית בפני עצמה לזכות ולחובה, והיא אחראית למעשיה. האשה רשאית לנדור נדר והיא אינה זקוקה לגלות על כך לאביה או לבעלה. היכולת של האב או הבעל לבטל את הנדר היא תופעה יוצאת דופן במסגרת מצבה המשפטי העצמאי של האשה. גם בדינים רבים אחרים בתורה יש פירוט "איש או אשה".

הדגש המיוחד של משה לראשי המטות הוא שבמקרה של מדיין, הנשים אחראיות להתנהגותן המינית המופקרת שהביאה למגיפה בישראל וגם אותן יש להעניש. בנוסף יש להדגיש שהזנות עניינה השחתה ולא יחסים לצורך הבאת חיים לעולם ובכך חטאו נשות מדיין ביחס ליעוד האשה. הזנות עם בנות מדיין הביאה למגיפה בגלל המעילה שבהקדשתה לעבודה זרה. יוצא לכאורה שקצפו של משה היה מוצדק.

מעניין לשים לב שהתורה מנסה באופן עקבי ללמד אותנו שהכעס אף פעם אינו משתלם, גם אם הוא מוצדק. כך היה בפרשיית המן שכעסו של משה ביום הראשון מנע מהעם לגשת אליו ביום שישי כדי ללמוד איך להתכונן לשבת. גם כעסו של משה "ביום השמיני" לא היה מוצדק (ויקרא י טז) והוא קיבל את תשובתו של אהרן. כעסו של משה במי מריבה היה בעוכרו. חז"ל מקפידים גם הם לציין במקרים שונים שבעקבות כעסו של משה נעלמה ממנו הלכה וכדומה.

לכן נשאל כעת שאלה הפוכה: אם ראשי המטות קיבלו הבהרה כל כך מפורשת, מדוע לא הוציאו לפועל את ההנחיה?

כאשר קיבל משה את הציווי לנקום במדיינים, אמר לו ה' כך: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לא ב). רש"י אומר שלמרות שמשה ידע שלאחר המלחמה הוא ימות, בכל זאת לא התעכב בהוצאתה לפועל. הכלי יקר שואל – מנין הסיק זאת רש"י? הכלי יקר מציין שכאשר העביר משה את הנחיית ה' אל ראשי המטות הוא שינה במעט  – הוא אמר "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (לא ג). ממשיך הכלי יקר ומסביר שהמדיינים פגעו מצד אחד בה' – בהחטאת ישראל בעבודה זרה ובזנות, ומצד שני בבני ישראל – בכך שמתו מהם רבים במגפה. משה חשב שאם יציג את הנקמה כנקמת בני ישראל כפי שה' צווה, יוכל העם להתעכב בהוצאה לפועל של הציווי, ובפרט אם ילמדו שחיי משה תלויים בכך. אולם אם יציג את הנקמה כנקמת ה' – מי יוכל לעכב זאת? אכן, מסקנתו של רש"י יש לה על מה להתבסס.

כעת נעיין בנזיפת משה בראשי המטות (לא טז):

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'

מדברי משה יוצא שהסיבה לחיוב הנשים במיתה הוא בסופו של דבר – המגיפה שפגעה בעם ישראל – כלומר נקמת בני ישראל. כאשר יצאו ראשי המטות למלחמה במדין נקמת בני ישראל לא היתה כלולה בציווי, וממילא לא היה חיוב להרוג את הנשים. יוצא שתוך כדי כעסו מגיע משה להבנה שהבלבול בהוצאה לפועל נובע מהבלבול בהעברת ציווי ה' שהוא בעצמו אחראי לו, והדבר משתקף יפה במשפט המבולבל והמורכב להפליא שיצא מפיו. תוך כדי דיבורו משה מהרהר בקול ומבין את ההשפעה של מעשיו. אכן הכעס אינו משתלם.