מי מכר את יוסף

נעיין במכירת יוסף: (לז כה – כט)

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.

השאלה שמעסיקה את כל המפרשים היא: מי מכר את יוסף?

השאלה הזאת נשמעת קנטרנית עם צליל של כפרנות. הרי ברור שיהודה הציע למכור את יוסף והאחים הסכימו. לא נותר אלא לבצע את המכירה. גם לאחר 22 שנה אומר יוסף "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (מה ד). אבל פסוק המכירה עצמו תמוה: למה בכלל מוזכרים כאן המדינים? בנוסף, היכן היה ראובן בזמן המכירה, ולמה האחים לא סיפרו לו על המכירה במענה לשאלתו?

לחגיגת הפסוקים התמוהים נוסיף את פסוק הסיכום לפרק: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (לז לו), וכן את פסוק הפתיחה להמשך הסיפור (סיפור יהודה ותמר קוטע את הרצף): "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" (לט א).

נזכיר שמדין ומדן הם אחים, שניהם בני אברהם מקטורה. לאברהם היו שמונה בנים.

אלו השאלות שיש לתת להם מענה:

מי הם המדינים, הישמעאלים, והמדנים ומה היה תפקידם במכירת יוסף?

וימשכו, ויעלו, וימכרו: מי הנושא של פעלים אלו בפסוק?

לאן נעלם ראובן במכירה, ולמה הוא הופתע כשלא ראה את יוסף בבור?

למה האחים לא סיפרו לראובן שהם מכרו את יוסף ועל כן הוא איננו בבור?

מה כוונת יוסף כשאמר לאחר 22 שנה כשהתודע לאחיו: "אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי"?

בנסיון לפתור את פלונטר הפסוקים מצאתי יותר מ-30 הסברים שונים!  אם ישנם כל כך הרבה הסברים כנראה שעדיין לא נמצא הסבר המפשט את כל הפסוקים.

תחילה נראה כיצד ניסו פרשנים להסביר את הפסוקים לפי הגישה שהאחים מכרו את יוסף.

לפי גישה זו, הפסוק בו מופיעה הצעתו של יהודה למכור את יוסף והסכמת האחים משמעותו שהם הוציאו מחשבתם זו לפועל, כפי שהציע קודם ראובן להשליך את יוסף לבור ולאחר מכן האחים בצעו את התוכנית.

רש"י מסביר כך:

(כח) ויעברו אנשים מדינים – זו היא שיירא אחרת והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. וימשכו – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדיינים והמדיינים למצרים. (כט) וישב ראובן – ובמכירתו לא היה שם שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו ד"א עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו.

רד"ק מסביר:

(כח) אנשים מדינים – הם הישמעאלים שזכר כי הם המדינים. והמדינים הם בני קטורה. ואם קטורה זו הגר הנה בני ישמעאל ובני קטורה אחים, ואם אינה הגר כלם היו בני אברהם, והתחתנו המשפחות אלה עם אלה כי קרובים היו. וכן במלחמות גדעון עם מדין אמר, כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם (שופטים ח' כ"ד) וקראם הנה מדנים ומדינים וישמעאלים, כי מדן ומדין היו בני קטורה. ואמר "והמדנים מכרו אתו אל מצרים". וימשכו ויעלו – וימשכו בחבלים; אחי יוסף משכוהו והעלוהו מן הבור ומכרוהו לישמעאלים, וראובן לא היה עמהם, אולי הלך אל אביו, או היה רועה צאנו לבד במקום אחר.

רש"י ורד"ק דבקים בהסבר המסורתי. לפי רש"י, המלים "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים" עומדות בפני עצמן, והבעיה היא שמקומם של המדינים בשרשרת מכירת יוסף הוא בין הישמעאלים למצרים. רבים מנסים לתרץ את היזכרם כאן בכך שהיו נחוצים לתהליך המכירה בתור מומחים לנחשים (רבינו תם), לבורות (ר' עובדיה מברטנורה), לעבדים (ר' חיים בן עטר) או כמתווכים (הרא"ש וכן ר' יצחק קארו). בעלי התוספות אחרים והחזקוני (הסבר ראשון) מנסים לתרץ את שיטת רש"י על ידי הוספת מכירה שאינה כתובה בפסוק: האחים מכרו תחילה את יוסף למדינים עוד בהיותו בבור לפני שהגיעו הישמעאלים, ורק לאחר מכן משכוהו המדינים מהבור ומכרוהו לישמעאלים. לפי שיטה זו לא ברור למה מכירה ראשונה זו שהיא יותר חשובה – אינה מופיעה ואילו המכירה השניה מופיעה במפורש.

רד"ק מסביר שלפנינו שיירה אחת שנקראת בשמות שונים. ר' יוסף בכור שור אומר שמדובר בקבוצה מעורבת. גם הסברים אלו אינם מסתדרים עם ניסוח הפסוקים. בהופעתם הראשונה של הישמעאלים הם "יִשְׁמְעֵאלִים" ובהופעתם השנייה והשלישית הם "הַיִּשְׁמְעֵאלִים". המדינים מופיעים כאן ללא ה' הידיעה. השם שנבחר כל פעם בהתייחסות לשיירה נראה אקראי. לפי שיטה זו, פגישתנו הראשונה עם השיירה בה יש פירוט רב היה צריך לכלול תאור מלא של כל חברי הקבוצה, ובהמשך להשתמש בשם אחיד.

הרמב"ן טוען שמרחוק הם נראו ישמעאלים, אך מקרוב התברר שהם מדינים. גם כאן ה' הידיעה לא מסתדרת, ולא ברור מדוע לאחר מכן הם נקראים שוב ישמעאלים. כמו כן דוקא מרחוק הבחינו האחים בפרטים רבים וביניהם מה נושאת השיירה.

אני מדלג כאן על הסברים שונים ומשונים של מספר הפעמים שעבר יוסף מיד ליד – הסברים שמטרתם ליישב את הסתירות בפסוקים בהמשך. ההסברים כוללים בין 2 מכירות במקרה הפשוט – ועד 5 מכירות (רב הונא, בראשית רבה פד כב), כולל הסברים על מכירות משותפות, פעולות תווך, מכירה מותנית, באשראי, בהקפה, בשותפות ובעזרת אנשי קש (לא יאומן, אבל כל האפשרויות האלו מופיעות אצל מפרשים שונים).

הבעיה השניה בהסבר היא היעדרותו של ראובן. ההסברים לא רק שאינם "פשט" ואינם רמוזים – אלא הם נוגדים את ההגיון: באמצע הדרמה, לאחר ששמענו שראובן רוצה להציל את יוסף, ראובן הולך לדאוג לענייניו? ראובן אמור לנצל את חוסר תשומת הלב של אחיו שהתישבו לאכול לחם, ובודאי התרחקו כדי לא לשמוע את תחנוניו – ולהציל את יוסף!

נציין שרוב המפרשים ממשיכים בקו המסורתי וביניהם אבן עזרא, רלב"ג, ספורנו, דעת זקנים, המהר"ל, הכתב וקבלה.

עתה נבחן האם לגישה השניה יש יתרון משמעותי, שכן אנו מעדיפים לא רק הסבר "פשט" אלא גם הסבר "פשוט".

מפרש הרשב"ם (לז כח), נכדו של רש"י:

ויעברו אנשים מדינים – בתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים, ויש לומר שהאחים לא ידעו, ואעפ"י אשר כתב אשר מכרתם אותי מצרימה (בראשית מה:ד), י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא. כי ויעברו אנשים מדינים משמע על ידי מקרה והם מכרוהו לישמעאלים. ואף אם באתה לומר … כי אחיו מכרוהו, אף כן צריך לומר שהם ציוו למדינים סוחרים למושכו מן הבור ואחר כן מכרוהו לישמעאלים. והמדנים מכרו אותו אל מצרים – מדן ומדין וישמעאלים אחים היו, ומדן וישמעאלים אחד הם לפי הפשט. לכך הוא אומר כי מדנים מכרוהו וישמעאלים הורידוהו שמה, כי שניהם אחד הם לפי הפשט.

הרשב"ם הדוגל בפשט מעז לחלוק על המסורת ומעניין אם היה לו מקור להסתמך עליו, והדבר עולה לו בכך שהוא מעט מגמגם ומנסה לתרץ את הפסוק גם לפי הגישה המסורתית. חזקוני, כ-50 עד 100 שנה לאחר הרשב"ם, גם הוא מביא את שני הפירושים. לפירושו של הרשב"ם הוא מוסיף (לז כח):

… ואחיו לא ידעו מאומה מכל זאת וכשהלך ראובן אל הבור ולא מצאו חשבו כולם חיה רעה אכלתהו ולא שקרו לאביהם שאם מכרוהו לשום אדם לא היה גוי וממלכה בד' פנות העולם שלא יבקשוהו עד שידעו בירור דבר אם הוא חי או מת. ועוד אם היו מסופקים ממנו אם הוא חי או מת מדוע לא הכירהו במראה או בדיבור ובבנימין שאמר לו אלקים יחנך בני ובמשאות חמש ידות שלו ובמה שהושיבם לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, אלא כן הוא כמו שפירשתי.

שד"ל שחי לפני כמאתיים שנה נתלה בקודמיו ומרחיב את הפירוש עבור כל הפסוקים הבעייתיים (לז כח):

וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים: רוב העולם מאמינים כי אחי יוסף מכרו אותו, ורשב"ם כתב כי לא כן היה הדבר ואחריו החזיק החזקוני, וידידי ובן דודי מהר"ר שמואל חיים בן דוד לאלי זצ"ל העמיק החקירה בענין הסיפור הזה וכיון לדעת רשב"ם, וכתב אלי דעתו באיגרת (כ"ח כסלו תקפ"ט), ואלה דבריו בפירוש הענין הזה: … ויובן ג"כ איך היה שלא השיבו דבר לראובן כשאמר אליהם: הילד איננו, והיה להם לומר לו: אנחנו מכרנוהו, כי אמנם לא השיבוהו דבר באשר לא מכרוהו ולא ידעו מה היה לו יותר ממה שידע ראובן. …

ואחרי הדברים והאמת האלה לא יקשה לפרש פסוק אחד הנשנה פעמיים שנראה כסותר כל הבנין הזה, והוא מאמר יוסף לאחיו בהוודעו להם (מה ד) אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו וגו' כי מכרתם אותי הנה, כי הכוונה בו הוא, אתם הסיבותם מכירתי ובואי מצרימה, כמו (מ"א ו יד) ויבן שלמה את הבית … וכן אחיו הסבו בשנאתם שיימכר יוסף למצרים. והראיה על זה היא כי עכ"פ הם לא מכרוהו למצרים, והיה די שיאמר: אשר מכרתם אותי, וכן אמר אח"כ: לא אתם שלחתם אותי הנה, וידוע שהם לא שלחוהו, אלא סבבו שיישלח למצרים.

ואם נרצה לפרש הפסוק כי גנב גנבתי (מ טו) כדברי כל המפרשים שהכוונה על אחיו שגנבוהו ומכרוהו, אז נוכל ג"כ לומר כי יוסף בראותו המדינים המושכים ומוכרים אותו כאדונים לא ידע באמת מי הם הגנבים, האחיו, אם המדינים, ואולי חשב בדעתו כי אחיו מתחילה מכרוהו למדינים, ולכן אמר להם בהודעו: כי מכרתם אותי. וא"ת אם אחיו לא מכרוהו למה שתקו כשאמר להם: כי מכרתם אותי? תשובתך בצדך, כי לא יכלו אחיו לענות אותו גם לשאלת העוד אבי חי, כי נבהלו מפניו ואיך יעיזו מצח להתווכח עמו בענין חטאם? עד כאן לשון ידיד נפשי שמואל חיים בן דוד לאלי זצ"ל.

מפרשים נוספים שהולכים בשיטה זו: רבינו בחיי, הביאור, המלבי"ם ורש"ר הירש. אבל גם שיטה זו איננה חלקה: למה התורה מזכירה את רעיונו של יהודה למכור את יוסף ואת הסכמת האחים אם מחשבה זו לא יצאה אל הפועל? למה ראובן לא נמצא ביחד עם האחים בסעודתם? כמו כן, מדוע מבחינה הסטורית מואשמים האחים במכירה אשר לא ביצעו בפועל? והשאלה המכריעה לטעמי: אם באמת האחים אינם אשמים מדוע הפסוקים דו-משמעיים ומרמזים על אשמתם?

תוך שילוב ממספר מקורות ניתן לעניות דעתי להגיש פתרון העונה על כל התמיהות ומיישב את הפסוקים.

הרמז לפתרון הוא שראובן כבר הוציא את עצמו מכלל האחים. כאשר הציע ראובן לא להרוג את יוסף אלא להשליכו לבור, מגלה לנו התורה, בניגוד לדרכה בדרך כלל, שכוונתו של ראובן היתה להציל את יוסף ולהביאו לאביו, ואף רומזת לשאיפתו להשיב את הפרס לאביו ובכך לשפר את מעמדו (לז יט-כב):

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

מאוד נדיר שהמקרא לא רק מתאר את פעולתו או דבריו של אדם אלא מוסיף את כוונתו. הוספת הכוונה מאחורי דברי ראובן באה ללמדנו שראובן לא רק רצה למנוע רצח "בידיים", אלא היתה לו תוכנית. ראובן מתכנן להערים על אחיו ולהציל את יוסף ברגע שהדבר יתאפשר. ראובן יושב עם אחיו לאכול וממתין לשעת כושר – אולי ימתין ללילה. אלא שאז מפתיע יהודה ומציע למכור את יוסף והאחים מסכימים. זמנו של ראובן פתאום התקצר. הוא אפילו לא ממתין לסיום הסעודה. הוא חומק מהם ומגיע ראשון לבור. "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו (שעדיין יושבים ואוכלים!) וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (לז כט-ל). יש להוסיף שקריעתו וקריאתו של ראובן אינם על יוסף, אותו הוא מכנה בזלזול – "הילד" אלא על עצמו. ראובן ייחל להרויח מהצלת יוסף, אלא שעכשיו מצבו רק הורע, שהרי היה זה הוא שהציע להשליך את יוסף לבור. אולי זה הוא מקור הביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"…

ההסבר בנוי מנדבך נוסף. כל סיפורו של יוסף – ממכירתו ועד עלייתו למלכות – הוא מעין משחק גומלין בין מעשי אדם לבין יד ההשגחה: שנאת האחים וקנאתם הוגברו על ידי חלומות; יעקב שולח את יוסף אל אחיו, אך ללא עזרתו של איש מסתורי לא היה יוסף יודע לחפשם בדותן; יוסף מצא חן בעיני כל רואיו – אך גם בעיני אשת אדוניו; חלומות עזרו ליוסף לצאת מבית הסוהר – אך שר המשקים שכחו; פרעה חלם חלומות – ושר המשקים נזכר ביוסף; ה' נתן ליוסף את פתרון החלומות – ופרעה בחר להעלותו לגדולה.

מכירתו של יוסף היא נקודת ההכרעה במשחק הגומלין הזה. יוסף נועד על ידי ההשגחה להימכר למצרים. האחים תכננו לבצע את המכירה. ראובן החליט למנוע את המכירה. באה ההשגחה וארגנה מכירה על ידי סוחרים מדינים אשר "במקרה" עברו שם, ובעיתוי מושלם: בדיוק בשעת סעודת האחים, ולפני שובו של ראובן לבור.

קשה לחדש בפרוש התורה. פרוש זה על שני נדבכיו מופיע בתוך דברי המלבי"ם במשפט קצר שקל לפספס: "ומה שהזמין ה' את המדינים היה בשביל שלא יקחהו ראובן" (לז כח). יש לציין שאמנם סובר המלבי"ם שהמדינים הם שמכרו את יוסף, אולם הוא מוציא את הצעת יהודה מידי פשט וסובר שהצעתו היתה שיתרחקו מן הבור ויאפשרו לישמעאלים לקחת את יוסף לעבד ואז לא ברור לאן נעלם ראובן.

המדינים מצאו את יוסף ללא בגדים. באותם זמנים אדם ללא בגדים – היה בהגדרה עבד. הבגדים עשו את האדם, ולראיה – כתונת הפסים אשר נועדה להעניק מעמד בכורה ליוסף בתוך משפחתו. המדינים למעשה "גונבים" את יוסף כפי שמעיד יוסף בכלא, וממהרים להיפטר ממנו לכוון מצרים שם איש לא יוכל במקרה לזהותו. מצרים היתה ידועה כארץ ממנה לא יצא עבד לעולם. לכן הפסוק הסוגר את פרקנו מסכם את המכירה, מתחילתה ועד סופה, כך (לז לו):  "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים". פסוק זה אינו יכול להוות סיכום על פי הגישה המסורתית שכן לפיה האחים מכרו את יוסף, והרי הישמעאלים הורידוהו למצרים.

בשעת הוודעו של יוסף לאחיו הוא מאשימם בכך שגרמו למכירתו. בהמשך להסברו של שד"ל, מה כבר יכלו אחיו לענות? שלא היה בדעתם למכרו אלא לחכות שימות בבור? או שאמנם תכננו למכרו אך לא הספיקו? עמימות הפסוקים נועדה להבהיר שבסופו של דבר הם האשמים במכירתו לעבד: הם אלו שהורידו אותו למעמד עבד בהפשטתו והפקירוהו בבור.

תהליך המכירה הוא בפשטות שהמדינים מכרו את יוסף לישמעאלים אשר הורידוהו למצרים ומכרוהו שם לפוטיפר,  ומסתבר שהמדנים והמדיינים אכן חד הם. פסוק הפתיחה להמשך הסיפור (לט א): "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" אינו צריך הסבר.

ומכאן למסר שלנו. האחוה בין הישמעאלים, המדנים והמדינים – בני דודים שניים ושלישיים לאחים בני אברהם, זורה חול בעינינו ומהווה ניגוד תהומי לשנאה ולקנאה בין אחים אשר הגיעו לשפל המדרגה וזממו לרצוח את אחיהם ולבסוף הביאו למכירתו לעבדות.

מעשי רצח ממלאים את עיתונינו, החל מרצח בתוך המשפחה, המשך ברצח לאומני ורצח פוליטי ששניהם הגיעו אף למחוזותנו, המשך ברצח על עודף של 20 שקלים בבית מרזח ועד רצח שנגרם על ידי התעלמות מחוקי התנועה. עלינו להסיר את עורלת ליבנו ולהזדעזע מכל מקרה של מוות לא מוצדק. חושינו כהו. סרטי קולנוע מרגילים אותנו למעשי זוועה, וכך כאשר הם קורים במציאות – הזעזוע נמהל בתוך התלהבותנו מן ה-"אקשן" ומאמצנו לתעד את המאורע במקום להשתלב במאמצים למנעו. אין בידי פתרון קסם למצב, אך המודעות אליו היא פתח לשיפורו. עלינו לחנך את ילדינו לסובלנות ולרגישות לסבלו של הזולת, ליראת אלוקים ולאהבת חינם.