מיהו גר

כולנו מרגישים כמו אזרחים בעלי זכויות רבות. היום אראה שלפחות מבחינת ה' אנחנו רחוקים ממעמד זה.

מה פרוש היותו של אדם "גר"? בפרשת קדושים ראינו שאנו נדרשים לאהוב את הגר (יט לג-לד):

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

ארבע פעמים מוזכר בתורה שפעם היינו גרים. הכוונה היא לכך שחיינו באופן קבוע בארץ שאינה שלנו. חז"ל טבעו את המושג "להתגייר" וקבעו שברוב האזכורים כוונת "גר" לגר-צדק, כלומר אדם שקיבל עליו את דת ישראל. אבן עזרא מבחין בפירושו (שמות יב מט) בין "גר-צדק" לבין "גר-שער". כבר הזכרתי מספר פעמים שיש הבדל גדול בין הפשט לבין אופן לימוד הלכה מהפסוקים בתורה. מטרתי ללמוד את המסר של הפשט בלבד. על פי הפשט בכל האיזכורים של "גר" הכוונה זהה.

על מנת ללמוד על ההבדל בין הגר לבעלי מעמד אחרים המוזכרים בתורה ניעזר בפרשת הפסח (שמות יב מג-מט):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. … וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם

אלו שאסור להם לאכול מהפסח הם בן הנכר, התושב והשכיר. לעומתם, אלו שמותר להם לאכול מהפסח הם העבד, האזרח והגר – בתנאי שימולו הם ובני משפחתם.

בן הנכר – אזרחים של עמים אחרים: עמי כנען, פלישתים.

תושב – אזרח של ארץ אחרת שהגיע לכאן באופן זמני: תייר.

שכיר – גם הוא כאן באופן זמני ובא בחיפוש אחר עבודה: עובד זר.

עבד – מקנת כספו של אזרח. גם אם אינו יהודי הוא מקבל את מעמדו לצורך פסח מאדונו.

אזרח – אדם המשתייך לעם השולט בארץ. לאדם זה זכויות מקסימליות.

גר – אדם זר (הגיע ממקום רחוק) שחי באופן קבוע בארצנו. אינו רואה עצמו כאזרח ומקבל את מרותנו.

רואים שמי שנמצא בקרבנו באופן זמני אינו משתתף בפסח, אך הגר נמצא במצב דומה למצב שבו היו בני ישראל במצרים ולכן חג הפסח הוא גם החג שלו. הגר נדרש בכל זאת לבצע פעולה סמלית של חיבור לעם ישראל ע"י ברית מילה – וזאת בשל החלטתו לחיות באופן קבוע בארצנו והרי ברית מילה היא הברית על הזכות לרשת את הארץ.

אם נחפש בפסוקי המקרא נראה שהגר כלול במצוות רבות. הוא חייב באיסור חמץ בפסח, איסור הקרבה מחוץ לאוהל מועד, איסור עבודה למולך, חלק מאיסורי עריות, איסור אכילת דם ואיסור חילול ה'. הגר אינו מחוייב בכשרות שכן את הנבלות אנו מצווים לתת לו, אך הוא חייב להיטהר לאחר אכילת נבלה וכן מטומאת המת. הגר חייב להתענות ולשבות ממלאכה ביום הכיפורים. ישראל המעסיק גר חייב בשביתתו בשבת. הוא גם יכול להקריב קרבנות, הוא זוכה בהגנה משפטית, תמיכה סוציאלית, מעשר עני, הפקר של שביעית ושמיטת כספים, יש לו זכות בערי המקלט וכן הוא רשאי לקנות עבד מישראל.

כאן המקום להבחין בין הגר לבין בני הנכר. את עמי כנען נצטווינו להכרית. בני הנכר אינם סרים למשמעתנו. אין בדעתם לקיים את חובותיהם בתור גרים, ואין בדעתם לאפשר לנו לשלוט בארץ. ה' הכריע שמלאה סאתם וכי עלינו להשמידם ביחד עם כל זכר לעבודה הזרה שלהם. הדבר שמייחד את הגר הוא שהוא איננו אויב שלנו וכן הוא סר למרותנו.

*

כאשר אברהם ניגש לקנות אחוזת קבר הוא אמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם". אברהם אכן היה "גר" שכן הוא הגיע מארץ רחוקה והתיישב באופן קבוע בכנען. אברהם הוסיף את הביטוי "תושב" המבטא זמניות כנראה כדי להרגיע את בני חת שאין בכוונתו להשתקע בחברון – ואכן אברהם השתקע בבאר שבע.

*

בפרשתנו אנו רואים שלא רק היינו גרים במצרים – אנו עדיין גרים (כה כג):

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי

פסוק זה הוא המפתח להבנת תורת היובל. האדם הוא ארעי. ה' הוא האדון של הארץ והיא שייכת לו בלבד. זמניותו של האדם עלי אדמות היא משתי בחינות – המקום והזמן:

מבחינה ראשונה על האדם לראות עצמו כאילו הגיע מרחוק, וגם אם בדעתו להשתקע עדיין הוא בחינת "גר".

מבחינה שנייה האדם נמצא כאן באופן זמני, גם מבחינה פרטית שהוא כאן לזמן מוקצב, וגם מבחינה לאומית שהעם עשוי לצאת לגלות. מבחינות אלה כולנו "תושבים" כלומר זמניים.

המסר של מצוות השמיטה והיובל הוא שהארץ שייכת לה' וכולנו גרים ותושבים – מבחינת הבעלות על הקרקע אנו "אורחים" בארץ ואחיזתנו בה אינה קבועה.

בהמשך פרשתנו ענין יציאת העבדים לחירות ביובל. בסיום הפרשה נאמר (כה נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". עובדת היותנו כולנו עבדים לה' מגיעה כנימוק ליחס הנכון שאנו צריכים לתת לעבדים שלנו: לא להעבידם בפרך ולשחררם ביובל. אדם מבני ישראל אינו יכול להיות עבד עולם שכן יש לו מעמד מיוחד: עבד של ה'. מצד שני אין להתעלם מכך שכל אחד מאיתנו הינו בדרגת עבד לה' – ביציאת מצרים קנה אותנו ה' לעבדים לו.

היחס הראוי לעבד אינו רק מתוקף היחס הראוי לאדם ולא רק כזכרון לכך שאבותינו היו עבדים. עלינו להפנים שכל אחד מאיתנו הוא עבד לה' – כולל העבד שלנו. עובדה זו היא הנותנת תוקף לחובתנו להתייחס כראוי לעבדנו.

לסיכום למדנו שגם כאשר אנו נמצאים באופן קבוע בארצנו, הרי שלפני ה' כולנו גרים, תושבים ארעיים ואף עבדים. קצת ענוה לא תזיק כלפי מי שהיה, הוה ויהיה.