מהו מלאך?

קיימת מחלוקת בין הפוסקים כיצד יש להבין את הקשר בין הפסוק הראשון של הפרשה להמשכה: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (יח א-ג).

מפורסם פירושו של רש"י שה' קיים באברהם ביקור חולים לאחר ברית המילה, החום נועד למנוע מאורחים לבוא על מנת שלא להטריח את אברהם, אך המלאכים נשלחו כאשר ראה ה' שאברהם מצטער שאין אורחים. לבסוף פונה אברהם לה' ומתנצל שעליו לטפל באורחים ומכאן שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.

הרמב"ם (מורה נבוכים ב מב) חולק ומבסס על פסוקים אלו את גישתו שתמיד ראיית מלאך היא במראות הנבואה. כלומר הפסוק הראשון הוא הקדמה למראה נבואי המתואר החל מהפסוק השני. הרמב"ן מקשה על שיטה זו באריכות ושאלתו העיקרית היא מתי מסתיימת הנבואה ומתחילה המציאות? האם גם רשעי סדום זכו לנבואה? האם לוט זכה לנבואה? האם אברהם ראה את שרה צוחקת ומדברת כחלק מנבואתו או שמא שרה הצטרפה לנבואה?

העניינים מסתבכים שכן בהמשך ה' אכן מתגלה לאברהם. לאחר ששרה צוחקת נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ. וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים …" (יח יג-טז). בדו-שיח זה לא ברור כיצד שומעת שרה את דברי ה' לאברהם ומדוע ה' מדבר בשם המלאך ואומר שכאשר ישוב במועד שהובטח (יז כא – שנה מיום ברית המילה) תחבוק שרה בן?

הסתבכות נוספת היא שכתוב "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'", בהמשך "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב …" (יח לג – יט א). "הליכתו" של ה' וחשבון פשוט מרמזים שאברהם נשאר לדון אם אחד המלאכים בעוד שני המלאכים האחרים ממשיכים לכוון סדום.

ברצוני להציג גישה אחרת ולנסות להביא לה מספר תימוכין. לפי גישתי מלאך המופיע בעולמנו הוא ה'. במילים אחרות מלאך הוא התלבשות של ה' בגוף או לחילופין ה' מפעיל גוף – משל לאדם השולט בבובה במופע בובות. יתרה מזאת, הופעת ה' בדמות מלאך הינה גשמית לחלוטין ואדם איננו נדרש לנבואה או כל מעלה אחרת על מנת לראות ולשמוע את המלאך. ייתכן שבדמותו של המלאך תתלבש רק מידה מסויימת של ה' (בפרט כאשר המלאך מופיע בנבואה). המלאך משמש בשני מקרים עיקריים: הראשון הוא כאשר ה' (או מידה של ה') מבקש לבצע פעולה "אנושית" כגון להיאבק עם יעקב; השניה היא כאשר יש צורך להתגלות אל אנשים שאינם מסוגלים לנבואה כגון אנשי סדום או הוריו של שמשון.

בפסוקים שלנו הפסוק הראשון הוא פתיחה והקדמה כהסבר הרמב"ם אולם ההמשך הוא התגלות במציאות כהסבר הרמב"ן. אברהם אינו נדרש להעדיף הכנסת אורחים על פני השכינה שכן המלאכים שנגלו לעיניו הם הם התגלות ה' אליו. לשון דומה ניתן לראות בחלום פרעה: "וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (מא א). תאור ממש זהה נמצא בסנה: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג ב), כלומר כיצד נראה מלאך ה' אל משה? בדמות אש שאינה מאכלת את הסנה. בהמשך ה' הוא הדובר ואין עוד זכר למלאך. המלאך שימש להצגת דמות אש לעיניו של משה שהרי לה' אין דמות. גם אצלנו: כיצד נראה ה' אל אברהם? בדמות שלושה אנשים:

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו"

דברי ה' אל אברהם ושרה בהמשך נאמרים על ידי אחד האנשים. המעבר לשם ה' נועד להמחיש שברגע שהאיש שואל מדוע צחקה שרה בקרבה הרי הוא חשף את היותו "יודע מחשבות" ולא איש רגיל. בהמשך אכן לפי הפשט אחד מן המלאכים נשאר לדון עם אברהם על גורל סדום ואילו שני המלאכים האחרים המשיכו הלאה. דו השיח בין אברהם לה' על גורל סדום מתבצע מול מלאך.

משמעותו של מלאך באה לידי ביטוי גם בעקידה. יש המוכיחים מיכולתו של אברהם לשמוע את המלאך בזמן נטילת הסכין לשחוט את בנו שהיה אברהם במצב של שמחה שהיא תנאי לנבואה ומראים בכך את גדולתו. אז אני מזכיר שפרק לפני כן הגר שמעה את קולו של מלאך דומה למרות שאיננה נביאה. לפי ההסבר שלי מלאך הוא בדיוק הפתרון ההפוך. בשני המקרים נעשה שימוש במלאך מאחר שמלאך יכול להיראות או להישמע על ידי אדם פשוט או על ידי נביא גם כאשר איננו במצב של מוכנות לנבואה. יוצא שקיבלנו הוכחה הפוכה: זה שלא ה' דיבר אל אברהם כמו בציווי על העקידה אלא מלאך, מעיד על כך שאברהם לא היה במצב מתאים לקבל נבואה. ניתן לטעון שדוקא סערת נפש וחוסר מוכנות לנבואה היא המבטאת גדוּלה אמיתית ואנושיות אצל אברהם.

בהתאם לגישתי דבריו של המלאך בהמשך (ובמקומות רבים אחרים) נאמרים בגוף ראשון: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כב יב); "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' … כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ … עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (כב טז-יח).

גישה זו גם נותנת הסבר להאנשת דמותו של ה' במקומות רבים במקרא. כפי שה' יכול להתגלות בדמות אש בסנה או בדמות בן-אנוש כך גם אין בעיה לומר שה' התלבש בעמוד ענן, תפס את דמותו של "משחית" במכת בכורות, התלבש בתוך אש במעמד הר סיני, פגש את משה במלון – חלקן התגלמויות גשמיות. מצד שני אינני שולל שיש מקומות שבהם האנשת דמות ה' הינה מטאפורית ("חרון אף", "אצבע אלוקים", "יד חזקה" ואחרים) ונועדה להמחיש לנו את פעולת ה' מבחינת "דיברה תורה כלשון בני אדם".