ידינו לא שפכו

טקס עגלה ערופה מתבצע כאשר נמצא הרוג בשדה ולא ידוע מי רצחו. מי שיעיין בפרשייה (המצוטטת להלן) ייתקל במספר קשיים וברצוני להתמקד תחילה בהתייחסות המוזרה אל הלויים ואל הכהנים.

פרשיית עגלה ערופה הינה חלק מרשימת המצוות בפרשות ראה-שופטים-כי תצא-כי תבוא וניתן לראות שההתייחסות המוזרה ללויים חוזרת מספר פעמים. נראה מספר דוגמאות: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם" (יב יב). למה צריך להעיר את העובדה הידועה שלשבט לוי אין נחלה? ושוב: "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (יד כז), וכעבור רק 2 פסוקים: "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (יד כט). כמו כן מספר פעמים יש התייחסות אל "הכהנים הלויים" – למשל: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (יז ט).

נוכל להבין את התופעה אם ניזכר שאת רשימת המצוות הזו קיבל משה בהר סיני עוד לפני חטא העגל: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל … וַתֹּאמְרוּ … לָמָּה נָמוּת … וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי … הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ … לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ" (ה כ-כח). לפני חטא העגל יועדו הבכורות לשמש בתפקיד כהנים – ולאחר חטא העגל עבר התפקיד לשבט לוי. בעקבות שינוי זה היה צורך לערוך שינויים ברשימת המצוות ולבצע התאמות לשוניות. שבט לוי התווסף בכל מקום שמוזכרים היתום והאלמנה – ביחד עם הערה שמסכנותם נובעת מכך שהם מחוסרי נחלה. כמו כן כל מקום שהיה כתוב בו קודם כהנים והכוונה היתה לבכורות – התווספה המילה הלויים לצורך הבהרה. לשינוי יש השלכה מעשית בפרשיית עגלה ערופה: במקור הצטרפו אל זקני העיר הקרובה גם כהנים (בכורות) מאותה העיר. לאחר השינוי יש צורך להזמין לטקס כהנים מאחת מערי הלוויים. יוצא שגם בפרשיית עגלה ערופה ההתייחסות לכהנים יצאה מוזרה מבחינה לשונית, ובנוסף, מאחר שקשה להבין מהו תפקידם, התווסף הסבר מדוע בכלל יש צורך להזמינם לארוע:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' (כא א-ט)

כנראה במקור הכהנים בני העיר הצטרפו לזקנים ברחיצת הידיים ואמירת "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ" וכו', אולם לאחר השינוי הכהנים אמנם נדרשים להשתתף במעמד אולם הם יכולים להצטרף רק לאמירת התפילה "כַּפֵּר" וכו'

*

על מנת לנסות להבין את הפשט של טקס עגלה ערופה נפתח במספר שאלות:

מהפסוקים משמע שיש למדוד את המרחק גם אם ברור מהי העיר הקרובה. מדוע?

למה עורפים את ראשה של עגלת בקר שלא נעשתה בה שום עבודה?

למה מקום ביצוע הטקס יהיה אסור לעיבוד בעתיד?

מה המשמעות של רחיצת הידיים בנחל? מהי משמעות הדברים הנאמרים?

מהו דם נקי?

אתייחס תחילה לאיסור עיבוד מקום הטקס. ברצוני לקרוא אחרת את הפסוק. אין כאן ציווי האוסר לעבד את המקום – אלא הנחייה לבחור מקום כזה שלא ניתן לעבדו. רש"י מביא פשט זה, כדעת ר' יאשיה בבבלי סוטה מו: (ולדעתי המסקנה שם היא שזהו הפשט אולם דורשים ריבוי להלכה לאסור גם בעתיד). אילו היה זה איסור בפשט, על פי סגנון התורה היה מופיע בסוף הפיסקה איסור מפורש כגון: "ומקום עריפת העגלה ארור יהיה לא ייעבד עד עולם". לדוגמה, בהשמדת עיר הנידחת נאמר: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב … וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹקֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (יג טז-יז). האיסור מובא בסוף הדברים ומחודד על ידי כפל של חיוב ושלילה. לעומת זאת אצלנו המלים "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ" מקבילים למילים "עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל". ההבדל בהטיית הפעלים נובע מכך שאצל העגלה הדבר תלוי בעברה ואילו בנחל הדבר תלוי ביכולת הטכנית. הטייה דומה במשמעות דומה: "הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם" (ירמיה נא מג).

נחל אכזב הוא מקום מעולה לגידולים בגלל אדמת הסחף הפוריה והמים שלפעמים מציפים את המקום. נחל איתן אינו מאפשר עיבוד של הקרקע בשל סחיפת האדמה המתמדת מהמקום. כך מתקבל מכנה משותף של חוסר תועלת לשלושה אספקטים בטקס: בחרנו עגלה שלא הביאה תועלת בחייה, הבאנו אותה למקום שלא מביא תועלת והרגנו אותה בעריפה שאינה מביאה תועלת ובשל אופי הקרקע – אפילו דישון הקרקע אין כאן. נשאר רק להבין מה התועלת של חוסר התועלת…

ננסה להבין מהו דם נקי, מהי השפעתו על האדמה, וכיצד ניתן לתקן זאת.

כבר ברצח הראשון אנו לומדים שהאדמה לא אוהבת לבלוע את דמו של הנרצח: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד י). יש רק דרך אחת לכפר (=לנקות) על כך: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת … וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ (במדבר לה לא-לג). חנופה היא כנראה ההיפך מכפרה, או טינוף (ת' יונתן).

בתור עם, אם נאפשר רצח האחריות נופלת על כולנו: "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ … וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם … וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים" (דברים יט ו-י).

דם נקי הוא דמו של אדם שלא היה חייב מיתה. באופן פרדוקסלי מבחינה מילולית, שפיכת דם נקי גורמת לטינוף הארץ. הכפרה מתקבלת על ידי הריגת הרוצח ואז בהתאם לפרדוקס מילולי נוסף הדם שאינו נקי מנקה את הארץ. אם לא ידוע מי הרוצח אז "וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים" – ואז טקס עגלה ערופה מבצע כפרה חלופית כאשר הפעם הדם הנקי הוא של העגלה. רחיצת הידיים של המנהיגים הדתיים, המשפטיים והפוליטיים באה כנגד טינוף זה באמירתם "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".

אז הבנו את משמעות הטקס מבחינה טכנית. עדיין לא ברור למה עושים רעש גדול סביב המאורע, ולמה אנו מקפידים לבצע מעשים חסרי תועלת?

עלינו לשוב ולהיזכר על מה הטקס. אדם נרצח. חוסר התועלת באה לזעזע ולעורר את הנפש לחוסר התועלת שבהריגת אדם – בשפיכת דם נקי על הארץ. אדם שיכול היה ליצור, לחנך או להעמיד משפחה. רש"י מצטט מהבבלי (סוטה מו.):

אמר הקב"ה: תבוא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה, שלא הניחוהו לעשות פירות

ראינו לעיל שרצח נחשב לחטא החמור ביותר לא רק ביחס לרוצח אלא ביחס לאדמה, לעם ולמערכת המשפטית. עצם הטקס, פעולת המדידה ורחיצת הידיים נועדו לעורר את הלב לכך שעל רצח לא עוברים לסדר היום. אנו דורשים מן המנהיגים לצאת מהלשכה, ללכלך את הידיים ואת הרגליים, ולהצהיר קבל עם ועדה לנוכח פני ה': "ידינו לא שפכו את הדם הזה": אנו עשינו כמיטב יכולתינו בחינוך, באכיפה ובדאגה לחלשים על מנת למנוע הידרדרות לכדי רצח.

האם היום יכולים מנהיגינו לרחוץ בנקיון את כפיהם ולהצהיר קבל עם ועיתון שהם עושים את כל הנדרש על מנת למנוע את הרצח הבא בתוך המשפחה, את הרצח הבא מחוץ למסבאה לפנות בוקר, או את הנהג השיכור שזיגזג בכביש? או שמא יגלגלו שוב את האחריות לעובדת הסוציאלית, לבעלי הבר או לחוסר התאורה בכביש? הייתי רוצה לראות היום חוק המחייב את המנהיגים להתייצב בזירת הרצח או בלוויה ולהצהיר על נקיון כפיהם בכל מקרה מות של אדם חף מפשע המתרחש בתחום השיפוטי שתחת אחריותם. אולי אז היחס שלנו ושל מנהיגינו למקרים כאלה היה יותר מתאים לכובד משמעותם.

מעניין שבמקרה של פיגוע אכן מתייצבים המנהיגים במקום האירוע עצמו על מנת להוקיע את האויב. כשזה קל אז אין להם בעיה להתייצב. צריך רק להרחיב את המנהג גם למקרים אחרים.