חידת "ממחרת השבת"

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן … וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' … חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (כג י-כב)

המחלוקת לגבי פירוש המלים "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" החלה כבר בימי בית שני והדיונים לגביו מלמדים רבות לגבי היחס שבין הפשט לדרש.

קריאה פשטנית מציגה את הדברים כך: ברגע שמבשילה התבואה הראשונה היא נקצרת ומובאת אל הכהן. קצת מזכיר את קידוש החודש ע"י עדים. הכהן ממתין ליום א' הקרוב – אז הוא מניף את העומר ומקריב קרבן המתיר את אכילת החדש ומתחיל ספירה של שבעה שבועות "תְּמִימֹת" – כלומר שבוע מיום א' עד שבת. מלאכת הקציר מתבצעת במשך שבועות אלה ואכן נח לעבוד בשדה שבועות שלמים ללא חצאי שבוע בהתחלה ובסוף. חג השבועות יחול תמיד ביום א' בשבוע אך מועדו אינו קבוע ולכן אין לו תאריך בתורה, וגם אין לו קשר ליום מתן תורה. חג השבועות דומה ליובל שחל מיד לאחר השמיטה השביעית וניתן לראות דמיון רב בין היובל לספירת העומר כפי שנקרא בשבת הבאה: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה … וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה …" (כה ח-י).

בשונה מן ההבנה לעיל, הצדוקים והבייתוסים הבינו שהשבת המדוברת היא השבת שבתוך הפסח. נוכל להתרשם מכוחם של הצדוקים אם נעיין בפסחים סו.: "הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו". עולה התהייה הבאה: אם פעם בכמה שנים פסח נופל בשבת כיצד "שכחו" מה עושים? התשובה לכך היא שכאן מדובר על כ-100 שנים לפני חורבן הבית. במאות השנים לפני כן שלטו הצדוקים בבית המקדש: כל הכהנים הגדולים הן בבית ראשון והן בבית שני היו מבית צדוק הכהן. בתקופה המדוברת אלכסנדר ינאי נתן בידי כהני בית צדוק גם את השליטה בסנהדרין. במשך שנים ארוכות התחשבו הצדוקים במתנגדיהם הפרושים וארגנו את הלוח כך שיסתדר לכל הדעות: יום ט"ז בניסן חל באופן קבוע ביום א'. חג השבועות כמובן חל ביום א' וקרבן הפסח היה ביום ו'. יש הסוברים שבגלל שחג השבועות חל במשך שנים ארוכות ביום א', ואז לא היו תנאים לשימור בשר, השתרש המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. כאשר גברה ידם של הפרושים הם שמחו להשפיל את דעת הצדוקים:

… שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: "שוטים מנין לכם?" ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: "משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים". קרא עליו מקרא זה: "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" – ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: "רבי בכך אתה פוטרני?" אמר לו: "שוטה! ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: "תספרו חמשים יום" וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" – הא כיצד? -כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת … (מנחות סה.)

השאלה החזקה ביותר כנגד שיטת הצדוקים מוצגת שם בעמוד הבא:

ר' יוסי אומר: 'ממחרת השבת' – ממחרת יום טוב. אתה אומר ממחרת יו"ט, או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? אמרת: וכי נאמר: 'ממחרת השבת שבתוך הפסח'? והלא לא נאמר אלא 'ממחרת השבת'. דכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת! (מנחות סו.)

שאלה נוספת על הקריאה הפשטנית היא המילה "תמימות". אין צורך בהדגשה זו אם מדובר בשבעה שבועות מיום א' עד שבת. דוקא לפי שיטת חז"ל יותר מסתבר שאם שבעה שבועות נספרים למשל מיום ג' עד יום ב' אז המילה "תמימות" באה להדגיש שיש לספור שבעה שבועות מבלי להתחשב בשבוע המסודר של שבת בראשית מיום א' עד שבת.

בעייה נוספת בשיטת הצדוקים היא שלפנינו שימוש בלתי עקבי במילה 'שבת' בפסוקים סמוכים שהרי לפעמים הכוונה היא ליום השביעי בשבוע לבדו ולפעמים לשבוע שלם. אמנם לפי גישת חז"ל שאלה זו רק מחמירה שכן לפי שיטתם יש להוסיף שימוש חדש וחד פעמי במילה 'שבת': 'יום טוב'. קיים הסבר פשטני חלופי שמתרץ את כל השאלות ששאלנו והוא שכל האיזכורים של 'שבת' מתייחסים כאן ל-'שבוע' ואז "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הוא למחרת שבוע חג המצות, כ"ב בניסן. הסבר זה מתאים למסורת של ביתא ישראל (אתיופיה) לפיה חג השבועות נחוג בי"ב סיון, מתאים גם לתרגום הפשיטתא (סוריה, כמאתיים שנה לפני חתימת הבבלי) ואולי גם מרמז למקור חג המימונה.

*

ננסה לאמת את שיטת חז"ל. נמצא שאכן לפעמים נקראים החגים "שבת": "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶש" (כג כד), "חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן" (כג לט).

מקור שממש מוכיח את שיטת חז"ל הוא מייד בכניסה לארץ בספר יהושע (ה י-יב): "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא".

במקור זה בולטות לעין מילות קישור ייחודיות הגורמות לנו להרגיש שכותב הדברים מנסה ליצור קשר חזק בין דבריו כאן לפרשיית המועדים: "מַצּוֹת וְקָלוּי" כנגד "לֶחֶם וְקָלִי", "עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" וכן חזרה פעמיים על המילה הבעייתית ביותר "מִמָּחֳרַת". מתקבלת התחושה שפסוקים אלו ממש נועדו לפתור לנו את הבעיה! הנה אנו רואים שפירוש המילים "ממחרת השבת" הוא "ממחרת הפסח"!

הצדוקים תרצו שבאותה שנה חל במקרה פסח בשבת. הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ז יא) דן בפולמוס "ממחרת השבת" והוא מביא את הראיה מספר יהושע ואף עונה לתרוצם: "ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדימו הטיפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ואינו הסיבה אלא נקרֹה נקרה?! אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע". טענת הרמב"ם מתחזקת אם נשים לב שהארוע בספר יהושע אינו סתמי: זוהי השנה הראשונה לכניסה לארץ. אם יש לחז"ל מסורת הרי שכאן היא החלה!

אבל לפני שנסגור את תיק החקירה בחגיגיות נמצא שיש לנו בעיה "קטנה", אותה מציין אבן עזרא אצלנו: "וחכם ברומי הביא ראיה מ-'מחרת הפסח מצות וקלוי' ולא ידע כי בנפשו הוא כי הפסח ביום ארבעה עשר וממחרתו יום חמשה עשר וכן כתוב "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם" (במדבר לג ג)

אכן בתורה פסח הוא יום י"ד בניסן ויום מחרתו הוא תחילת "חג המצות" – יום ט"ו. יוצא שבמקום הוכחה קיבלנו קושיה נוספת… הדבר כואב במיוחד לאחר שתלינו תקוות כה גדולות בפיסקה זו מספר יהושע המתעדת את הקיום הראשון ההסטורי של הנפת העומר. ניתן להמעיט את הנזק אם נשים לב שבתחילה מופיע שאכלו "מֵעֲבוּר הָאָרֶץ" ולאחר מכן "מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא". אבן עזרא (כג יא) מסביר ש-'עבור הארץ' מתייחס לתבואה ישנה. גם רד"ק מסביר (יהושע ה יא) שקנו ישן מתגרי הסביבה: 'עבור' מלשון השנה שעברה; 'תבואה' מלשון השנה הבאה. עדיין יוצא שבניגוד לציפיות פיסקה זו אולי לא מזיקה לנו, אך היא בהחלט איננה מועילה. קשה להבין באיזה יום בדיוק החלו לאכול חדש וגם לא נראה שזו מטרת הפיסקה. מקריאה שנייה נראה שעיקר העניין של פיסקה זו הוא להבהיר לנו מתי בדיוק שבת המן. שביתת המן בחג ראשון מוכיחה, אגב, שהמן היה רגיל לרדת בחגים. למה טרחו להתחבר אל פרשיית המועדות רק כדי שנדע באיזה יום בדיוק שבת המן?

*

חיפשתי ועיינתי בנסיונות רבים ליישב את הפשט עם גישת חז"ל, עד שכמעט נואשתי. הגישה של הפרשנים המודרניים היא לנסות להראות כיצד "ממחרת השבת" בכל זאת מתייחס למחרת יום טוב – בניגוד להגיון הפשוט. בייאושי נטיתי לפנות לפתרון "טכני": הרי לשיטתי יש הבחנה בין "פשט" לבין "דרש". בשיטת הדרש מתפרשים פסוקים רבים בניגוד לפשט וניתן למצוא דוגמאות אין ספור לכך בדרישת פסוקים בגמרא. לשיטת לימוד הדרש כללים משלה. לעיתים אני מתאמץ ליישב את הפשט עם הדרש כאשר יש סתירה במסר החינוכי. כך לדוגמה התאמצתי ליישב את "עין תחת עין" שכן לא הגיוני שלפי הפשט יש דין "ברברי" של עונש פיזי. אולם במקרה שלנו לא ראיתי הבדל השקפתי או חינוכי בין שתי הגישות. לאף גישת הסבר אין יתרון ביחס למשמעות של ספירת העומר. אין הבדל רעיוני בין ספירת עומר שמתחילה ביום א' או ביום אחר. למעשה הבנתי שאין לי בכלל הסבר לספירת העומר ואני לא מפיק שום מסר ממנה ברמת הפשט.

הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים בפרשות השבוע" מציג את השאלה הבאה: כשאמרו חז"ל כי "ממחרת השבת = ממחרת יום טוב", למה התכוונו: האם לכך שמשמעה של המילה "השבת" שבפסוק הוא 'יום טוב', או שמא לכך שאף על פי שבפסוק נאמר "שבת" – ופירושו שבת בראשית – בפועל יש לנהוג כפי ההלכה המסורה בתורה שבעל פה? הרב סמט מראה שכאשר מביאים 8 הסברים שונים כנגד דעת הצדוקים בבבלי (מנחות סה:) – הרי שאין מנסים לפרש מחדש את המילה "שבת" כפי שמתאמצים רבים מהאחרונים אלא מביאים דרשות שונות של הפסוקים. כלומר חכמי התלמוד מקבלים את הפשט כמות שהוא, אלא שהם מראים שעל פי הדרש – לפיה נקבעת ההלכה – ספירת העומר מתחילה בט"ז בניסן. עדיין ביקשתי למצוא הסבר שלפחות יסביר את הקשר בין העומר לבין "ממחרת השבת".

*

את המפתח לפתרון מצאתי לבסוף במאמר של איתמר כסלו שפורסם בהוצאת תבונות של מכללת הרצוג. אני אומר 'מפתח' מאחר שהוא נראה כמו עוד ניסיון דומה לאחרים, אך לאחר שהתווספה אליו תובנה של שמואל כהן המופיעה במגדים ד והוספתי מספר שכלולים משלי – הרי שההסבר של כסלו הפך למשכנע עבורי – ובתקוה גם עבורכם.

כדי שפשט יהיה משכנע לא די שיתרץ את השאלות הבסיסיות ויסביר את הפסוקים הבעייתיים, אלא עליו לסדר מחדש את כל הסוגיה כמו פאזל ולתת בסוף משמעות להנפת העומר. פשט ומסר. הנה השאלות שנרצה שהפתרון ייתן להן מענה:

  • מה הקשר בין הנפת העומר ל-"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"? הרי אין שום קשר בין הנפת העומר לבין יום א' בשבוע, גם לא לשבת ואף לא ליום כלשהו מחג המצות.
  • האם בין ספירת העומר למצוות היובל יש קשר רעיוני מעבר לקשר הטכני של 7 פעמים 7?
  • מדוע מתיר מעשה הנפת העומר את התבואה החדשה?
  • מדוע בחרה התורה במילה "עומר", מילה מיוחדת שמופיעה במקרא רק בהקשר למן – "עומר לגולגולת" וכן באיסור לשוב ולקחת עומר שנשכח בשדה? האם יש קשר בין שלושת הנושאים?
  • שד"ל מציין שבפסוק המציג לראשונה את זמן הנפת העומר מופיעה המילה "לִרְצֹנְכֶם": "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן". ארבעת ההיקרויות האחרות של מילה זו הן בקרבנות רשות: עולה, שלמים, נדר ונדבה וכן תודה – כך שמילה זו איננה במקומה.
  • מדוע באמצע פירוט החגים פרשייתנו נסגרת בפסוקים לא קשורים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"?
  • הביטוי "חוקת עולם לדורותיכם" מופיע 15 פעמים בתורה, לפעמים בשינוי קל. הביטוי תמיד מתייחס לפעולה המתבצעת פעם אחת בנסיבות מיוחדות – אך מרחיב ומקבע את קיומה מכאן והלאה. לדוגמה: קרבן פסח מצרים, אכילת מצות במצרים, נר התמיד ובגדי הכהונה בחנוכת המשכן ועוד. הביטוי המיוחד מרחיב את הציווי לדורות. מוזר שהביטוי מופיע גם ביחס לקרבן העומר ולחם הביכורים שהרי את שתי המצוות אין מקיימים כעת במדבר כלל. לשם השוואה, בציווי על הפרשת חלה נאמר (במדבר טו יח,כא): "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה … מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" ולא מופיע 'חוקת עולם'.
  • מדוע ביהושע טרחו בקישור לענייננו אך לבסוף התמקדו בשאלה באיזה יום בדיוק שבת המן?

ולבסוף שתי שאלות שלא נראות קשורות:

  • מדוע בדיברות השניות נחשבת השבת כזכר ליציאת מצרים (נסו לחשוב על זה קצת)?
  • "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם … בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות לא יג,יז). בבריתות שונות קיים אות והוא תמיד מוחשי או לפחות ויזואלי כגון הקשת בענן, ברית מילה ותפילין. לא מצאתי ברית שקשורה לשבת, אז מדוע נחשבת השבת לאות?

*

בספר בראשית נקראת השבת – היום השביעי: "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב ב). הפעם הראשונה שבה מוצגת השבת בשמה היא בפרשת המן (שמות טז כה-כו): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ" ומכאן שהמקור של המילה "שבת" הוא שביתת המן ביום השביעי. השורש "שבת" מופיע שם שבע פעמים. גם אצלנו יום השבת מתייחס לשביתת המן. מהו יום שביתת המן אליו מתייחס הפסוק? התשובה נמצאת בספר יהושע: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ". לא 'ויחדל המן' ולא – 'ולא ירד עוד מן', אלא רמז עבה נוסף לפרשיית המועדות. קודם ראינו את יתר הרמזים, הבנו שכאן טמון הפתרון לענייננו אבל חשבנו שההתמקדות בשביתת המן היא בעייתית – והיא לא. אכן הדגש בפיסקה זו איננו התחלת אכילה חדש אלא שביתת המן ביום מחרת הפסח – שהוא אכן ט"ו בניסן. מחרת יום שביתת המן הוא ט"ז בניסן! באמת מסורת חז"ל מתחילה מיום זה!

מאחר ששביתת המן הוא ארוע חד פעמי יש משמעות לקביעת החיוב לדורות בעזרת הביטוי "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם". במילים אחרות בפרשת המועדות יש אכן התייחסות לארוע מיוחד – הנפת העומר למחרת שביתת המן עם הכניסה לארץ – ואת הפעולה הזו יש להמשיך ולקיים בכל שנה בקביעות. כעת לפנינו קריאה חדשה של כל הפרשייה. הפתיחה "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" איננה כללית. היא מתייחסת באופן ספציפי לאותה שנה ראשונה עם הכניסה לארץ (בשונה מהביטוי "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" של הפרשת חלה). גם הסיומת המוזרה – "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" – מקבלת הסבר חדש: לאחר שביתת המן כבר אין שוויון בו כל אחד מהעם מלקט (עוד שורש שמופיע בפרשיית המן שבע פעמים) "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת". עלינו לדאוג לכך שהקציר יגיע גם אל העניים ולא ללקט את הלקט ולא להרים עומר (מופיע בפרשיית המן אמנם שש פעמים, אך אחת מהן היא "שני העומר"…) שנשכח בשדה (ע"פ דברים כד יט).

כעת, להנפת העומר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" יש משמעות. ממחרת שביתת המן, שנלקט עומר לגולגולת וגם עומר ממנו נשמר לדורות, אנו מלקטים עומר מן השדה ומביאים אותו אל המקום אשר בחר ה'. בפעולתנו זו אנו מבטאים את ההמשכיות: העומר שקצרנו כעת מהאדמה הוא אותו העומר שאספנו במדבר (ע"פ שמואל כהן, "ממחרת השבת", מגדים ד, תשרי תשמ"ח, עמ' 75-8). האוכל שנאכל בשנה זו מקורו מיד ה' בדיוק כמו המן אותו אכלו בני ישראל במדבר מיד ה' ובאופן שוויוני. רק לאחר מתן ביטוי פומבי להבנה זו יש היתר לכולם לאכול מן התבואה החדשה, תוך דאגה גם לעניים.

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם [וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן בְּאָכְלְכֶם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ] וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן … חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם

הן בספירת העומר והן ביובל אותם זוג רעיונות: מצד אחד הכרה שהכל מאת ה' ומצד שני דאגה לרווחתם של העניים מבין אחינו. קרבן העומר הפך לקרבן תודה ולכן שייכת בו המילה "לִרְצֹנְכֶם". אפשר אף לומר שהוא קרבן רשות אם אנו מוכנים לוותר על אכילת חדש. כמו קרבן תודה, גם כאן המשמעות של הקרבן היא בשיתוף העני בשמחתנו.

*

כעת לפנינו הבנה מחודשת של "השבת" במקרא. מאחר שהשבת בשם זה קשורה לשביתת המן הרי היא זכר ליציאת מצרים כמו למשל חג הסוכות הקשור אף הוא לשנות הנדודים במדבר. בנוסף, השבת אכן היתה אות מוחשי שכן זהו היום שבו לא ירד מן. במשך 40 שנה במדבר היתה השבת הוכחה למציאות בורא שמים וארץ ששבת ביום השביעי. שבת היא אות מלשון סימן והוכחה, כמו: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג יב).