חטא התרים

חטא המרגלים הוא חמור כמו חטא העגל: גם כאן מאיים ה' להשמיד את העם. אבל אם בחטא העגל ה' קיבל את תשובת העם וחידש את הברית – הרי שכאן קיבל כל העם עונש של כליה במדבר.

מפרשים רבים מנסים להסביר במה חטאו המרגלים והרמב"ן (יג ב) מנסח זאת כך: "מה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?"

שמא תאמרו שהפליגו בתאורים? הרי גם משה מפליג בחוזק העם בכנען (דברים ט א-ב): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים". אולי תאמרו שהם הוסיפו (יג לב) "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" – אבל הרי כבר על דבריהם הראשונים החל כלב לריב עמהם.

רבי יצחק עראמה (בעל העקדה) עונה תשובה שהרבה מאיתנו מכירים: ברגע שהם הוסיפו (יג כח) "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם" הם הפכו מאוספי מידע ליועצים ופרשנים ובזה חרגו מתפקידם. האם באמת בדברים אלו התחייבו המרגלים מיתה??? בסך הכל הם הגדילו ראש? הרי כל העם שמע את הדיווח ויכל להגיע לאותה מסקנה?

שאלה נוספת: למה פתיחת הפרשה כל כך חגיגית? למה האנשים הנשלחים הינם נשיאים, "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג ג) ולא גיבורי חיל אנשי צבא? זה כאילו ששליחת המרגלים איננו מעשה צבאי אלא חלק מאיזה טקס. כאשר יהושע שולח שני מרגלים נאמר (יהושע ב א) "וַיִּשְׁלַח … שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ", ואילו כאן שולחים 12 נשיאים בקול גדול. בנוסף מהו הממצא המודיעיני החשוב שהם צריכים להביא? מפות? רשימת מקורות מים? "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (יג כ). כנראה שיש לנו חוסר הבנה של הפרשיה הזו.

אנסה להביא פירוש אחר שלדעתי קולע לפשוטו של מקרא. פירוש זה מופיע כחלק מתשובת הרמב"ן לשאלתו לעיל, אבל קל לפספס את החידוש שבדבריו.

הרבה מפרשים מבחינים בין "לתור את הארץ" לבין "לרגל" או "לחפור". השרש "לתור" מופיע בסיפורנו 12 פעמים, ורק 3 פעמים מחוץ לסיפורנו. בעברית של היום "לתור" מתקשר לתיירים ואין לו קשר לריגול. עולה חדש שיגיע תחילה כתייר, מגיע על מנת לבדוק את השטח, למצוא עבודה או לבחור היכן לגור. בדומה לכך, הרמב"ן מציע שפירוש המילה לתור הוא "לבחור" או "לברר". הרמב"ן כותב:

אבל ה' ציווה "ויתורו את ארץ כנען" והוא כטעם ברירה, כבאים לקנות דבר… ויעלו בה בחפץ גדול

הרמב"ן מביא מספר פסוקים כסמך לדבריו: "לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וְהַסֹּחֲרִים" (דברי הימים ב ט יד), "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (י לג), "לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת" (יחזקאל כ ו). לכך נוסיף פסוק מפרשתנו – "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (טו לט).

התרים לא נשלחו לרגל! הם נשלחו כדי להוסיף מעשה אנושי למעשה ה'. אולי כמו "נעשה ונשמע" בקבלת תורה, גם הארץ צריכה להתקבל בבחירה של העם. ה' מצווה לשלוח נציגים חשובים, אחד מכל שבט שינחל את הארץ ותפקידם לאשר כי טובה מתנת ה'. הריטב"א מציין שלא נשלח נציג משבט לוי שכן אין להם נחלה והם אינם צריכים להכיר בטובתה של הארץ.

אבל נציגי העם מעלו בתפקידם. הם סרו מהבחירה האלוקית ומאסו בה. הדבר נרמז בציווי: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יג ב) – כאשר המילים המודגשות הן לכאורה מיותרות.

אבל האם השאלות המנחות של משה אינן צבאיות במהותן?

בני ישראל עומדים להיכנס לארץ מיושבת. יש בכך ברכה כפי שאומר משה (דברים ו י-יא): "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ … עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". לכן מי שרוצה לבחון את טיב הארץ יכול להסתכל על היושבים עליה: האם האנשים חזקים? האם הם רבים? רש"י (יג יח) כותב:

יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין.

"הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (יג יט) – בארץ דלה ניתן לקיים רק מחנות כמו הבדואים במדבר (ע"פ אבן עזרא) – בשביל מבצרים צריך מקורות מים אמינים, חומרי בנייה ועושר כלכלי. אנו רואים שבהחלט אפשר להסביר שכל השאלות המנחות של משה תכליתן לבחון את טיב הארץ ולא את היכולת לכבוש אותה. גם אור החיים מסכים עם קביעה זו (על יג יט):

אבל פשט הכתוב כל עיקר השאלה אינו אלא על הארץ, אבל העם פשוט הוא שהוא עם גדול ורם בני ענק נפילים… ולכשנאמר שרמז להם גם על גבורת האנשים תהיה הכוונה לומר להם לראות עוצם גבורתם להכיר בנסי אל אשר ימגן אותם בידם

כלומר שאם ה' מוריש מפנינו אויבים חזקים זה רק מעלה את ערך המתנה ואת ערך הנס. ההוכחה לכוונתו של משה היא מהממצא המודיעיני החשוב שהוא מבקש: פרי הארץ – שייתן לעם לראות ואף לטעום את טוב הארץ.

אז מהו אם כן חטא המרגלים? המרגלים אכן ראו שהארץ טובה, וזאת על פי פירותיה, חוסנה הכלכלי ועל פי האנשים החזקים שהיא מגדלת. אך המרגלים לקחו את ההוכחות החיוביות האלה – ובעינם הרעה הפכו את הקערה על פיה והובילו את שומעיהם למסקנה השלילית שהארץ היא אוכלת יושביה, ואף הוסיפו והכניסו מורך לב בעם שלא ניתן לכבוש את הארץ. רק ענקים יוכלו לחיות על הפירות הענקיים האלה. זוהי הוצאת הדיבה.

כלב ויהושע מנסים לתקן קצת באיחור – ולומר את מה שכל המרגלים היו צריכים לומר: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (יד ז) – ומכאן אנו מגיעים אל המסר לדורות, שכן חטא המרגלים חי ובועט גם היום!

יש נטייה לומר לאדם ששוקל לעלות לארץ שהחיים בארץ קשים: יוקר המחיה והדיור, החום והאבק, המסים והפוליטיקה, החוצפה והפקקים. להיות ישראלי זה לקטר. תנועות חברתיות אידיאליסטיות קמו להתריע על מחיר המילקי. תנועות פוליטיות מכובדות מצביעות על חטאינו כלפי אויבינו ופוגעות במורל העם ובחוסן הלאומי. פלגים אדירי תורה לא עולים לארץ בגלל שהממשל לא מספיק צדיק בעיניהם.

עצוב לומר שכל הגישות שתוארו לעיל הן חזרה על חטא המרגלים. העין הרעה שמתעלמת מהטוב ואף מציגה אותו כהתגלמות הרע. עלינו להבין שהארץ הזאת היא מתנת ה' לנו. לאורך כל ספר דברים מסביר לנו משה רבינו שוב ושוב שמי שרוצה לחיות בארץ הזאת צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים. זוהי ארץ בה לפני שמשיגים כל דבר נשאלת השאלה האם אתה זכאי לו. הגשם לא יורד באופן אוטומטי אלא בהתאם לזכויותינו: "אֶרֶץ אֲשֶׁר … תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא יב). מי שלא נמצא זכאי – נפלט מן הארץ. אם העם לא נמצא זכאי –  העם יוצא לגלות. 40 שנה במדבר הם עונש של גלות לעם שמאס בארץ עוד לפני שהגיע אליה. עלינו להכיר בטוב הארץ ובתנאים הנדרשים מאיתנו על מנת לזכות לחיות בה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *