השעיר לעזאזל

השעיר לעזאזל

"וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (טז ט-י)

השעיר לעזאזל אפוף סודות ומסתורין והבנתו העסיקה מפרשים רבים. מעיון אצל מרביתם אנו לומדים שעם כל המלחמה של התורה נגד כל סממן של עבודה זרה, הרי שכאן נכנעה התורה ולפנינו הודאה בכך שיש כוחות בעולם מלבד הקב"ה וביום הקדוש ביותר בשנה אנו נאלצים לרצות גם את כוחות האופל, הנקראים "סתרא אחרא" שפירושו הצד השני בארמית.

אני מקוה שהזדעזעתם מקריאת הפיסקה האחרונה אבל לצערי זהו הפרוש הנפוץ אם מעיינים ברוב המפרשים המסורתיים:

חזקוני: היינו סמאל, וכדי שלא יבטל קרבנם נותנים לו שוחד (ע"פ פרקי רבי אלעזר הגדול פרק מו)

כלי יקר: וזה חלקו של סמאל שניתן לו שוחד כדי שיקבל יעקב הברכות על חלקו מצד הגדי השני שעשה פסח לה'

רמב"ן: צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן … כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות  … הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות ומן הבהמות השעירים והעזים ובחלקו עוד השדים … [והסיבה לגורל:] אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו

האם לדעתכם הטריק של הרמב"ן באמת מאפשר לנו להתחמק מעבודה זרה?

חידה נוספת בפסוק שהבאתי לעיל רמוזה על ידי קו תחתי: על מי מכפר השעיר? אל מי מתייחס הביטוי "לְכַפֵּר עָלָיו"? יש מספר נושאים בפסוק. האם השעיר מכפר על אהרן? על השעיר עצמו? אולי על הקב"ה??? קיראו שוב את הפסוק ונסו למצוא פתרון. אולי רש"י או אבן עזרא עוזרים?

אם אתם חושבים שאת הרעיון על הצורך בכפרה על הקב"ה עצמו מצאתי אצל איזה כופר, הרי שהיא מופיעה אצל הרב אבינר (טל חרמון עמ' 184) בהשראת אורות התשובה לרב קוק. תמצית דבריו שהחטאים מקורם משילוב בין הקב"ה שברא רוע בעולם וכמובן האדם. שעיר אחד לה' לכפר על האדם ושעיר שני לכוחות הרע, כפרה על ה' כביכול.

במחילה, אני מקווה שאתם עדיין מזועזעים ומייחלים לפגוש בהמשך דברי תשובות טובות לפחות כמו השאלות, ולמצוא בסופו של דבר הסבר המתקבל על הדעת.

כאן המקום להקדים ולהבהיר את מטרתו של הטקס הארוך של יום הכיפורים. הפרשה פותחת בכך שהכהן הגדול לא יכול סתם כך לגשת לקודש הקודשים אלא יש להתכונן לכך. צריך לעשות "מבצע כפרה" ממש כמו הכנת הבית לפסח. עלינו לכפר באופן מושלם על קודש הקודשים, אוהל מועד, המזבח, הכהן הגדול, משפחתו, הכהנים בני לוי ולבסוף כל העם, כפי שמפורט בפסוק הסיכום: "וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר" (טז לג).

האם באמת עזאזל הוא גורם רוחני כלשהוא האחראי על הרוע בעולם?

אנסה לטעון שהפרוש הוא דוקא כפי ששרד כביטוי עד היום – "ללכת לעזאזל" פירושו פשוט לרדת לתהום הנשיה של חוסר אכפתיות ושכחה, כמו הביטוי באנגלית – get lost.

אבן עזרא בפירושו לפסוק ז מסביר את מילת "עזאזל". הוא מדבר ברמזים ובחידות (הפיסוק שלי):

ואמר רב שמואל [בן חפני גאון]: "אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לַשם גם השעיר המשתלח הוא לַשם". ואין צריך! כי [השעיר] המשולח איננו קרבן כי לא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת "עזאזל" תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו!

אבן עזרא ידוע בחיבתו לחידות. לא אלאה אתכם בניסיונות מגוונים של רבים שניסו את כוחם בפתרון תעלומת הל"ג של ר' אברהם אבן עזרא המתרחקים מהפשט יותר ויותר (33 ימי טהרה ליולדת, ל"ג בעומר, גילו של 'אותו האיש' כשניצלב, מספרי קסם, גימטריות שונות וכו'). מי שקורא את חידתו במקראות גדולות צריך רק להסיט מבטו קלות לקבלת המפתח לפתרון המופיע בתוך דברי הרמב"ן:

והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר ואני הרכיל מגלה סודו … והנה רמז לך ר"א שתדע סודו כשתגיע לפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים"

הרמב"ן מפנה אותנו לאזכור אחר של השעיר בפרשתנו שנמצא בדיוק 33 פסוקים לאחר הפסוק הקודם ובו חיוב מיוחד וזמני על דור המדבר שכל שחיטה לצורך אכילה תתקיים רק במשכן כקרבן שלמים:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז … וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם … וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (יז ג-ז)

לי ברור שהרמב"ן גילה את הרמז אך לא פתר את החידה שכן הוא ממשיך בהסברים דומים לשאר המפרשים תוך התעלמות מכך שאבן עזרא כתב במפורש שהשעיר המשתלח איננו קרבן כלל.

ננסה להבין את הקשר בין השעיר המשתלח לשעירים, ובמבט ראשון הקשר לא ברור. אך מאחר שלפנינו ביטוי דומה המופיע בשני מקומות סמוכים, אז מן הראוי לעיין היטב ולחפש את הקשר אליו רומז אבן עזרא. על פסוק זה המפרשים מסבירים הסבר שמתקשר להסברם לגבי השעיר לעזאזל: השעירים הינם שדים שנקראים מזיקים אצל חז"ל (אונקלוס, ת' יונתן, רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, ספורנו ועוד). אם נחשוב על המעשה של הריגת חיה ואכילתה – הרי שיש בפעולה זו מן הברבריות. המוות מפחיד. האם אין סכנה שנפש החיה הנאכלת תרצה לנקום בנו? האם אין אנו חושפים את עצמנו לסכנה באכלנו את החיה, מה שמאפשר לה גישה להזיק בתוך גופנו? נושא זה הפעיל את הדמיון של הקדמונים ומכאן המקור לאמונות תפלות על שדים ורוחות ששרדו עד ימינו בדמות ערפדים, זומבים וכתות מוזרות העוסקות במוות.

מה אבן עזרא מפרש על פסוק זה? אבן עזרא מסביר שרבים מבני ישראל למדו מן העבודה הזרה במצרים והיה להם הרגל שכאשר שוחטים בהמה לצורך אכילה מקדישים את הזבח אל השדים. הזביחה לשדים נתפסה כמעשה של ריצוי הצד האפל. לדעתי, בניגוד מוחלט להבנתנו את שליחת השעיר לעזאזל, באיסור על ההקרבה לשעירים מלמדת אותנו התורה שאין ישות מבלעדי ה' האחראית על הדברים הרעים בעולם: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" (דברים לב לט). ה' הוא אחד ואם אנו חווים מקרה רע עלינו להבין שגם הוא מגיע מאת ה'. המקרה הרע נועד לבחון אותנו, לקדם אותנו, והוא חלק בלתי נפרד מחיינו בעולם הזה, חלק בלתי נפרד מן התוכנית של ה'. לא ייתכן שהתורה מכירה בגורם זר מלבד ה'.

שני השעירים של יום הכיפורים חייבים לבטא רעיון אחר. הרי כאן אין מדובר בזביחה אל שעירים אלא בזביחה של שעירים. בפסוק כא מפרש אבן עזרא את המושג "לעזאזל" כך: "ונתן אותם – אחר שיסורו [העוונות] מישראל כאילו נתונים הם אל ראש השעיר והולכים אל מקום שלא יזכרו עוד…" האם גם אתם נזכרים בביטוי "get lost"?

לפי אבן עזרא הביטוי השגור בפינו כנראה משמר את המשמעות האמיתית של המושג. ייתכן שהשם "עזאזל" מקורו משמו של המקום במדבר (רש"י) ששימש לכך לראשונה עוד ביום הכיפורים הראשון למרגלות הר סיני (אבן עזרא). למי שמתעקש לטעון שהשם "עזאזל" מקורו מעבודה זרה, הרי שמות מקומות רבים במקרא מבוססים על שמות של עבודה זרה, ביניהם: בית שמש, מבוא חורון, בעל פעור, בית דגון, עקרון ורבים אחרים. למען האמת תתקשו למצוא שמות מקומות שאינם כך.

שאלנו אל מי מתייחס הביטוי "לְכַפֵּר עָלָיו". המילה "עליו" איננה מבחינת "על מי לכפר" אלא שמעשה הכפרה מתבצע על ראש השעיר. זהו הסבר על ייעודו של השעיר וניתן לראות הקבלה בין פסוק זה לפסוק המתאר את ביצועו:

טז י טז כא
וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי
לְכַפֵּר עָלָיו וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר
לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה

הסבר זה זמין לכולם בפירושם של רש"י ואבן עזרא, אך ללא שאלה קשה לראות שיש לפנינו תשובה:

רש"י:

לכפר עליו – שיתודה עליו כדכתיב "והתודה עליו" וכו'

אבן עזרא:

לכפר עליו – כי הכיפור יהיה עליו

מכאן שיעור חשוב שלפעמים לא כדאי לקצר בדבריך. במקרה זה אפילו שפתי חכמים לא הבחינו בחידושו של רש"י שהרי מתבקש להסביר כאן מה היה קשה לרש"י.

עכשיו נראה משהו מפתיע. אבן עזרא (טז ח) וגם הרמב"ן (יד ד) משווים בין שני השעירים למשהו דומה שקראנו בשבוע שעבר. גם בטהרת המצורע ובטהרה מצרעת הבית יש שתי ציפורים, ושימו לב לשילוח הציפור שאינה נשחטת: "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (יד ז); "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר" (יד נג). בכפרת הצרעת אין ספק שאין כאן קרבן מאחר שהציפור נשלחת לחופשי. הנקודה החשובה בהשוואה זו היא שאף אחד לא מעלה בדעתו שהציפור הנשלחת לחופשי הולכת לאיזה כוח רוע או לאל המדבר.

"ברור", תאמרו, "הרי הציפור נשלחת לחופשי וכלל אינה מוצאת את מותה!"

רגע, מה כתוב אצלנו בשעיר? טעויות רבות נובעות מכך שאנו לא קוראים בזהירות, ושימו לב למילה החוזרת פעמיים שהופיעה גם בצרעת פעמיים: וְשִׁלַּח.

"וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (טז כא-כב).

ארבעת המלים האחרונות הינן חד משמעיות: לאחר הבאתו למדבר השעיר נשלח שם לחופשי! וצריך להביא את הפסוק הזה בפעם השלישית מאחר שאנו מתקשים בהבנת הנקרא ושימו לב לחזרה נוספת של הפועל המבטא שילוח לחופשי:

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה (טז י)

כבר חז"ל הבחינו שהמילה "חי" מיותרת שכן שעיר מת יתקשה לעמוד. חז"ל אף הסיקו דוקא מכאן בשיטת הדרש שעל השעיר למות בהגיעו למדבר אבל הפשט בעינו עומד. כמובן ששילוח שעיר לחופשי במדבר כמוהו כגזירת מות, אך אין פעולה אקטיבית. פעולת ההריגה שהוסיפו חז"ל מוודאת שהשעיר לא יחזור למקום יישוב – דבר שאין צורך בו לגבי הציפור שטיבעה לברוח וגם קשה לזהות אותה לאחר מכן.

מדוע יש צורך בשני שעירים ואין די בשעיר אחד? מהו תפקידו או ייעודו של השעיר לעזאזל?

אור החיים (על פסוק ז) נותן הסבר יפה והוא מוכיחו גם בדברי חז"ל. אם נעיין בפירוט כל הקרבנות מתחילת ספר ויקרא נראה שניתן להביא קרבן על שגגה אך לא על זדון. רק את השגגה ניתן לתקן ולהקריב על כך קרבן חטאת בבית ה'. אך הנה אנו יודעים שיום הכיפורים מכפר גם על זדונות! זוהי בדיוק החלוקה שהשעיר לה' מכפר את השגגות וניתן להקריבו לה' ואילו השעיר לעזאזל נושא עליו את הזדונות. את השעיר השני לא ניתן להקריב כקרבן לפני ה' ועל כן נגזר עליו להישלח אל המדבר ולהישכח. אור החיים מוסיף לחלק שהשעיר לה' מכפר גם על זדונות של טומאת הקודש – כלומר אדם שנכנס למקדש בטומאה או כהן שעבד בטומאה. הכפרה איננה על האדם שהזיד אלא על המשכן וכליו שנפגמו מכך.

אין אדם יכול לגזור גזירה נוראית של הרחקה למדבר על יצור חי (ודאי לא לאחר שכבר הוכנס אל הקודש פנימה) ועל כן הגורל מכריע על פי ה' איזה שעיר ילך לעזאזל. מכאן רמז נוסף שה' הוא המקור לא רק לחיים ולטוב אלא גם למוות ולרע.

גם בצרעת, מאחר שזו מגיעה בעקבות חטא כפי שמעיד מקרה מרים, הרי שציפור אחת נשחטת ומכפרת על חלק השגגה והציפור השנייה נשלחת לחופשי ונושאת עליה את חלק הזדון. כאן אין צורך בגורל שכן הציפור אינה מבויתת והשילוח טוב לה.

ניזכר ב-"מבצע הכפרה" שלנו. כאשר נעיין בפרשה נראה שלכל אורכה מתוארים כל הקרבנות המתקבלים לפני ה' כקרבנות חטאת המכפרים על שגגות בלבד, כולל השעיר: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת" (טז ט). שני יוצאי הדופן הם כפרת הקודש כפי שהוסבר לעיל: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (טז טז) וכן השעיר המשתלח: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (טז כא). מאחר שהדברים מופיעים במפורש, לדעתי הסברו של אור חיים הוא הפשט. הסבר זה גם מרחיק את הרעיון של הקרבה לעבודה זרה והוא מתאים לדברי אבן עזרא שהשעיר המשתלח "איננו קרבן כי לא ישחט".

מכאן מסר חשוב שהכפרה של הקרבנות אינה אוטומטית שכן היא אפשרית רק עבור שגגות. אדם שחטא במזיד לא יכול להביא קרבן לכפר על כך. כאן נכנס תהליך התשובה ששיאו ביום הכיפורים. בתהליך התשובה נדרש מאמץ מהאדם לתקן מעשיו, להשליך מעליו בגועל את העוונות ולשולחם הרחק ממנו – לעזאזל, כפי שנאמר בסליחות: "וְכָל חַטֹּאת עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל תַּשְׁלִיךְ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא יִזָּכְרוּ וְלֹא יִפָּקְדוּ וְלֹא יַעֲלוּ עַל לֵב לְעוֹלָם"

כאן המקום להוסיף משהו, אולי בנימה אישית. להרבה אנשים יש הרגשה שכאשר מתעסקים עם הפשט בלבד, ללא ההכוונה של חז"ל – אולי כמו כת הקראים – קיימת סכנה של הגעה לרעיונות זרים שלא התכוונה אליהם התורה, רעיונות של כפירה הקרובים לעבודה זרה. אולי כמו גישתם של מבקרי המקרא.

את המסקנות של דבר התורה הזה אני מחבב במיוחד. כאן רואים כיצד התעמקות וחיפוש אינטנסיבי אחר הפשט דוקא מרחיקה מרעיונות בעייתיים. דוקא הרעיונות שהציגו המפרשים המסורתיים גובלים בעבודה זרה ומחייבים למשל את המורה בכיתה להסביר שהדברים עמוקים ואין להבין אותם בפשטות. כשאני שומע התפתלויות כאלה אני תמיד מתקומם שהרי תורתנו (לעומת הנצרות למשל) מתהדרת בהתאמה לשכל ישר ולהיגיון בריא.