המשכן לב האומה

רבים שואלים מדוע יש פירוט כה רב לגבי בניית המשכן. בזוכרנו שבאופן כללי התורה כתובה בתמציתיות מפתיע לראות את האריכות והחזרתיות, ונראה שרשימת חלקי המשכן חוזרת חמישה פעמים. לדוגמה, מצאו את ההבדלים בין הציווי לביצוע:

וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב (כו כו-כט)

וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת. וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה. וַיַּעַשׂ אֶת הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאֶת הַקְּרָשִׁים צִפָּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתָם עָשָׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וַיְצַף אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב (לו לא-לד)

מספר שאלות נוספות: מדוע הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" מופיע 14 פעמים? מדוע לא בוצע המשכן כפרויקט לאומי מכספי ציבור אלא היה צורך לשנורר תרומות לכך? מדוע ההדגשה שלצורך המלאכה נדרשה חכמת לב (מופיע 7 פעמים) ומה פירוש הביטוי – הרי החכמה איננה בלב אלא במח?

אסכם את הפרקים הרלוונטיים המהווים כשליש מספר שמות:

בפרשות תרומה, תצוה ומחצית כי תשא (פרקים כה עד ל) קיבל משה את ההוראות לבניית המשכן וזהי הרשימה הראשונה הכוללת את חלקי המבנה, הכלים, בגדי הכהנים, שמן המשחה וקטורת הסמים.

לאחר מספר פרקים העוסקים בחטא העגל, בפרשת ויקהל (פרקים לה עד אמצע לח) רשימה שנייה המפרטת את בניית המשכן וכליו כאשר בתחילת פרשתנו (המחצית השנייה של פרק לח) סיכום של משקלי הזהב והכסף בהם נעשה שימוש לבניית המשכן.

רוב פרק לט ממשיך את הרשימה השנייה ומפרט את הכנת בגדי הכהונה ובו 7 חזרות על הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

בסוף פרק לט הובאו אל משה כל הפריטים שנעשו ולפנינו רשימה שלישית של כלי המשכן.

בפרק מ הוראות להקמת המשכן ובהמשך ביצוע ההוראות ולפנינו רשימה רביעית וחמישית של חלקי המשכן וכליו. גם כאן יש 7 חזרות על הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

לפני שנענה על השאלות נוציא מעט מן העוקץ שבשאלת האריכות. התמציתיות שהתורה ידועה בה הינה תכונה הקשורה לשיטת ה-"דרש". בשיטה זו ניתן ללמוד "תילי תילים של הלכות" מכל אות בתורה (בבלי מנחות כט:). אולם בשיטת הפשט אנו קוראים את כל מה שכתוב, מנסים לגלות את המסרים – וגם את המסר הנלמד מעצם האריכות. כך בסיפור עבד אברהם, בקרבנות הנשיאים, בפירוט מנין בני ישראל ועוד. אפשר לומר שבשיטת הפשט – ספר גם צריך נפח, ולא כל מסר ניתן להעביר בתמציתיות פורמלית.

הסיבה הראשונה לאריכות של התורה בנושא המשכן היא כדי ללמד אותנו שהשיא של ספר שמות אינו מעמד הר סיני אלא בניית המשכן. זוהי הקדמתו הקצרה של הרמב"ן לספר שמות (עם דילוגים קלים בלבד):

ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש [בברית בין הבתרים] ובגאולה ממנו … והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם … ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

הרמב"ן מציג את החשיבות של בניית המשכן כסיום לגאולת מצרים. מעמד הר סיני היה מאורע חד פעמי וזמני לעומת השראת השכינה במשכן שהיא פעולה מתמשכת לאורך שנים. יש מספר מעלות נוספות למשכן על פני מעמד הר סיני, מעלות המודגשות בכתוב:

  1. לעומת מעמד הר סיני בו היוזם היה ה' ובני ישראל היו לרוב סבילים, הרי שבניית המשכן הגיעה מתרומות של בני ישראל. התורה מדגישה כיצד אנשים ונשים פתחו את ליבם ונתנו מממונם בשמחה. בנושא הנדבה לפנינו מסר לדורות. ביציאתם ממצרים לקחו בני ישראל כלים מן המצרים. ודאי תמה מאן דהוא מדוע דחף מצרי לידו אבן פטדה – עד ששמע את רשימת האבנים הדרושות לחושן, והבין שהאבן הופקדה בידו על מנת שישגיח עליה עד שיתבקש לתרום אותה. כך צריך גם להתיחס כל אדם לכספו בנתינתו לעני.
  2. מעמד הר סיני עניינו נבואה שהגיעה באופן שווה אל כל העם ללא כל מאמץ מצידם. לעומת זאת במלאכת המשכן נדרשה לא סתם חכמה אלא גם שקידה ומאמץ של שעות ארוכות שאף הצריך יצירתיות. לצורך כך נבחרו אנשים מסוימים שהיו בעלי "חכמת לב". רש"ר הירש מסביר שלא נדרש רק כשרון אמנותי אלא יכולת להבין את הקשר בין העשייה הגשמית למשמעות הרוחנית. העמק דבר מסביר שאמנם המחשבה היא במח אולם יראת ה' היא בלב, ומידת הביטחון בה' נמצאת אף היא בלב. האמן שם מבטחו בה' שידריכו לבצע כפי כוונת ה'. נראה לי שחכמת הלב איננה יכולת תכנון או הגיון הנדסי שמקורם במח, אלא כשרון מולד. האמן יכול לפעול מתוך מעין שחרור הגוף להישלט ע"י ה'. הלב כאינטואיציה. ששואלים אמן למה בחר צבע מסוים והוא עונה שהוא לא יודע. לבטוח בה' שידריך אותך במלאכה מתוך חרדת קודש.
  3. בבניית המשכן קיימו בני ישראל מצווה. כל פרט ופרט נעשה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". לא ייתכן לבנות משכן לה' ללא הנחיות מדויקות על כל צעד ושעל. כאשר שוכחים את זה מגיעים למה שקרה לנדב ואביהוא שפעלו ללא ציווי. בדוגמה שהובאה לעיל יש ממש העתקה של אותן מלים מהציווי לעשייה. כך מתקבל הרושם שהביצוע עכב בתשומת הלב המירבית אחר הציווי.

נעבור על חמשת הרשימות ונראה מדוע כל אחת חשובה ומה אנו לומדים ממנה.

הרשימה הראשונה הינה ציווי ה'. רשימה זו נחוצה על מנת שנראה שכל פרט ופרט בציווי על המשכן הגיע מאת ה'. ללא ציווי אין הבדל בין עגל הזהב למשכן.

ברשימה השנייה ובפסוקים הסובבים אותה אנו רואים דרך התורה את הכרת הטוב של ה' כלפי רוח ההתנדבות בעם, רוחב ליבם בנדבה, המאמץ המשותף והטרחה של העוסקים במלאכה. הדמיון המילולי בין הציווי לביצוע מעבירה בנוסף גם את המסר שהמלאכה אכן נעשתה בהתאם לצו האלוקי וללא תוספת פרי המצאתו של האדם. כפי שאדם אינו יכול להמציא את המשכן, כך גם אין לו את האפשרות להוסיף או לגרוע מהצו המקורי. בתוך רשימה זו גם מופיע סיכום של משקלי הכסף והזהב על מנת להראות את החשיבות של השקיפות והדיווח אפילו (ואולי דוקא) במלאכת קודש. בסוף רשימה זו מופיע דגש שהכל נעשה כפי שה' ציווה.

ברשימה השלישית אין אריכות שכן כל ארכה עשרה פסוקים. היא נדרשת בתור סיכום לפרק העשייה. המיוחד ברשימה זו הוא תחושת האחווה של בני ישראל, הסיפוק מסיום העבודה והחגיגיות שבהגשת המוצרים המוגמרים אל משה. הרשימה נפתחת בפסוק "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה" (לט לג) ומסתיימת בפסוק המרגש: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט מג).

שתי הרשימות האחרונות יכולות להיראות מיותרות אם לא שמים לב לפרט חשוב. לצד כל פריט שהוצב במשכן כתוב גם שמשה עשה בו שימוש! אצלנו בראש אנו מדמיינים סדר פעולות כזה:

  1. הכנת חצר המשכן
  2. בניית המשכן בתוך החצר
  3. הצבת כל הכלים במקומם במשכן
  4. כניסת הכהנים אל המשכן והתחלת העבודה בו

אך הדמיון מטעה לפעמים, בעיקר את מי שלא טורח לקרוא מה כתוב בתורה. סדר הקמת המשכן היה שונה מאוד (פרק מ יז-לח):

  1. הקמת מבנה המשכן כולל כיסויו
  2. הצבת הארון, הכנסת הלוחות לארון והצבת הכפורת עם הכרובים כמכסה מעליו. הצבת השולחן ועריכת לחם עליו. הצבת המנורה והעלאת נרות בה. הצבת מזבח הזהב והקטרת קטורת עליו. הצבת מזבח העולה והקרבת עולת התמיד ומנחתה (רש"י) עליו. הצבת הכיור ומילויו במים.
  3. הקמת החצר סביב המשכן
  4. משיחת הכהנים לעבודה במשכן. הציווי על כך אצלנו (מ יב-יד והפירוט בפרק כט) ואילו הביצוע בספר ויקרא (ח ו-יג ועד סוף הפרק).

אנו רואים שכל כלי שמוכנס למשכן מייד מתבצעת בו פעולה ראשונית. במשכן אין דבר כזה ארון ריק, שולחן ללא לחם או מנורה ללא נרות. תפקיד הכהנים להמשיך פעולות האלה, אך ביצוע הפעולות בפעם הראשונה הוא חלק בלתי נפרד מהכנת המשכן הראשונית. אין משמעות למבנה המשכן ולהצבת הכלים בו בלבד – ללא ביצוע העבודה בכל כלי וכלי. כך למשל השאיפה שלנו לבניית בית המקדש חייבת להיות מחוברת לעבודה שהיא התכלית של המקדש והכלים. אין כל משמעות וחשיבות עצמית לכלים עצמם ולמבנה עצמו ללא הרוממות שנוספת להם כאשר משתמשים בהם לעבודת ה'.

ייתכן ששמתם לב להופעתה החוזרת ונשנית של המילה "לב" בהקשרים רבים למשכן. נדיבי הלב (לה כב) תרמו למשכן וחכמי הלב (לו א) עשו את המשכן. למלאכה נרתמו כאיש אחד בלב אחד, תוך תשומת לב לפרטים ולעשייה באופן מדויק על פי הציווי. גם האורים והתומים היו על לב אהרן (כח כט). היתה התרגשות גדולה ושמחת הלב בסיום המלאכה ובקבלת הברכה ממשה. ליבותיהם של בני ישראל נדרשו כהשקעה וכהכנה לצורך השכנת ה' בליבותיהם של כל אחד ואחת מישראל. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה ח).