החלוקה לחומשים

פרשתנו נפתחת בפניה של ה' אל משה בדרך לא שגרתית (א א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". לא שגרתי זה בדיוק לחם חוקם של המדרשים. ההסבר מבחינת הפשט הוא שספר ויקרא הוא המשך ישיר לסיום ספר שמות, שהסתיים כך (שמות מ לה-לז): "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ … וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ … בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

כאן המקום לציין שחלוקת התנ"ך לפרקים בוצעה ע"י הגמון נוצרי. חלוקה זו הכניסה שיבושים במהלך הקריאה, כך שלמשל פרשות וארא, בחוקותי, בלק ומטות מתחילות בפסוק ב' או ג'. יש מקומות שהחלוקה לפרקים אף נועדה להדגיש רעיונות נוצריים (בעיקר בפרשת בראשית).  חלוקה שהיא מן המסורת היהודית היא החלוקה לפרשיות סתומות (רווח בתוך השורה) ופתוחות (רווח עד סוף השורה) וכן החלוקה לספרים.

נשאלת השאלה, אם יש כזה רצף בין שני הספרים מדוע נכנס כאן מעבר ספר?

נעיין בקשר בין החומשים, ובתוכן הכללי של כל חומש. ספר בראשית הוא ספר האבות. הספר מתאר בקצרה תקופת זמן ארוכה של כ-2000 שנים בהם קיבל העולם את צורתו המוכרת לנו במספר שלבים. לאחר מכן הספר מתאר בפירוט תקופה של כ-250 שנים. לספר בראשית אופי מאוד משפחתי, כך שלמשל אנו זוכים ללמוד בפירוט איך זכה יצחק לשידוך ואיך יעקב זכה לארבעה כאלה. הספר מסתיים במות יוסף.

ספר שמות פותח בששה פסוקים של שינוי אוירה: יעקב ירד למצרים כמשפחה של 70 נפש, יוסף מת, כך גם אחיו וכל הדור ההוא. הפסוק (שמות א ז) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" מעביר אותנו לאוירה יותר כללית בה אנו מתייחסים אל העם כולו בכינוי "בני ישראל". אין יותר תאורים משפחתיים: לידת משה מתוארת בתמציתיות, כך גם נישאיו לציפורה. התמציתיות ניכרת בסיפור הלילה במלון וכן בעובדה שעל שילוחיה של ציפורה ולידת בנו השני אנו לומדים כדרך אגב. החל מפרק ג' ועד סופו מכסה הספר תקופה של כשנתיים בלבד. תקופה קצרה זו הינה רבת ארועים של עליות ומורדות המתחילה בשפל במצרים, דרך מעמד הר סיני, המשך בחטא העגל, ומסתיימת בשיא של השכנת השכינה במשכן בקרב העם.

כבר ראינו לעיל את המעבר החלק מספר שמות לספר ויקרא. ספר ויקרא מתחיל בראש חודש ניסן של השנה השניה במדבר. ספר במדבר אמנם מתחיל בראש חודש אייר שמייד לאחריו, אך בהמשך מתוארים ארועים שהיו בחודש ניסן: הקרבת קרבנות הנשיאים (פרשת נשא) וכן עשיית הפסח (פרשת בהעלותך). על כן ניתן לומר שספר ויקרא מתמקד בשבעת ימי המילואים (=מילוי ידי הכהנים) וחנוכת המזבח ביום השמיני – ולאחר מכן רשימה ארוכה של הלכות הקשורות למשכן. בין הלכות אלה בולטות הלכות העוסקות בקדושת העם – כתנאי להמשך השכנת השכינה בתוכם.

ספר במדבר מתאר את 38 השנים הנותרות של בני ישראל במדבר. הוא מתחיל במפקד לקראת הכניסה המיוחלת לארץ, אך בשל דחיית הדבר לאחר חטא המרגלים – מתקיים מפקד נוסף לקראת סופו. ליבו של הספר עוסק בחטאי העם המבטאים קשיי התאקלמות בחיי התורה – מה שהכריח להמתין עם כיבוש הארץ לדור הבנים. סיום הספר לאחר כיבוש עבר הירדן המזרחי כאשר עם ישראל חונה בערבות מואב, בראש חודש שבט.

ספר דברים, כמו ספר ויקרא, מתאר תקופה קצרה. כמעט כל הספר הוא נאום של משה ובו כריתת ברית ערבות מואב: על בני ישראל לשמור רשימה של חוקים ומשפטים על מנת לזכות בברכה בארצם. הברית תיחתם במעמד מיוחד בשכם. הביטוי "היום" חוזר 75 פעם בספר דברים: מבחינת הפשט כל נאומו של משה, כולל פטירתו, קרו ביום אחד. בפסוקים האחרונים מתוארים שלושים ימי אבל על משה.

בקיאות כללית בתורה והכרת רצף הארועים עוזרים לנו לעקוב אחר האירועים ולהבין את הקשרם ומשמעותם. ראינו שההפרדה בין החומשים שמות ו-ויקרא מבלבלת אותנו מהבנת פשר הקריאה אל משה. הקיטוע לפרשות והעיון בחלק קטן בתורה בכל פעם עלולים להפריע להבנת הפשט.

החלוקה לחומשים נועדה להפריד בין נושאים שונים כאשר לכל חומש יש אוירה משלו. הספרים שמות ובמדבר מתארים ארועים. בספר ויקרא כמעט שאין אירועים. כמו בשבת, הזמן עוצר מלכת ואנו עוסקים בקדושה בלבד. אלא שבשונה משבוע של שישה ימים כהכנה ליום השביעי – יש לנו שבעת ימי מילואים כהכנה ליום השמיני. ביום השמיני הזה ניתן פירוט הכללים של קדושת המשכן וקדושת העם לצורך שמירה על השכנת ה' בקרבם.

התשובה לקיטוע בין ספר שמות לספר ויקרא היא, אם כן, שספר ויקרא הוא מקשה אחת בנושא קדושה המתחיל מייד בדיבור אל משה בתחילת הספר וממשיך באופן רצוף עד סופו. הקיטוע בין הספרים הוא מעבר מסיפור אירועים לספר העוסק כולו בהלכות קדושה.