דמות המנהיג

דמות המנהיג

בתוך סיפורו של יוסף המתפרש על פני 3 פרשות הולכת ומתבררת שאלת הבחירה מבין בניו של יעקב – מי יהיה המנהיג. לאחר שהאחים הוכיחו את נאמנותם לבנימין למרות שהיה מועדף כמו יוסף בשעתו מתאפשרת חזרתו של יוסף לחיק המשפחה מתוך אמונה שיד ההשגחה התערבה והיתה גורם מסייע בתהליך מכירתו. כך הוכשרו כל בני יעקב לבנות יחדיו את העם הנבחר.המתמודדים על תפקיד ההנהגה: ראובן ויוסף – שני הבכורים של הגבירות, וכן יהודה היכול לקרוא תיגר על מוסד הבכורה בהסתמך על כך שלא יצחק ולא יעקב היו בכורים. התורה עורכת השוואה בין תכונותיהם והתנהגותם של "המועמדים" בצורה ממש מפורשת, כאשר רק את שלושתם מבין שנים עשר האחים אנו זוכים להכיר דרך דיבורם ושיחתם. באופן טבעי, כבכור, עשוי היה ראובן לקבל את תפקיד ההנהגה. גם יוסף הוא בכור לאימו ומועמדותו תקפה.

המבחן הראשון בו התמודדו כל המתמודדים הינו מבחן העריות. זהו המבחן שהכריע את ישמעאל – "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (כא ט), וגם עשו נכשל כאשר לקח לו שתי נשים חתיות למורת רוחם של הוריו. המתמודד הראשון היה ראובן ולפי הפשט כשלונו עם בלהה הוא חרוץ. התורה אינה מרחיבה בסיפור זה כנראה מפאת כבודו של ראובן, וגם אם נלך לפי פירושים שאינם לפי הפשט, ראובן כנראה ניסה לעשות טוב, אך סולם ערכים מוטעה הוביל אותו לכוון הפוך.

יהודה הוא המתמודד השני בזירה זו. יהודה מתחיל בירידה ומתחתן עם כנענית. כאשר זו נפטרה, יהודה ממשיך לרדת וניגש אל תמר אותה חשב לזונה. קשה לנו לאמוד עד כמה שני המעשים האלה נחשבים לחמורים באותם ימים, אך אין כאן נצחון מזהיר כמו אצל יוסף, המצליח להתגבר על יצרו ונמנע מלחטוא עם אשת אדוניו.

המבחן השני מורכב יותר והוא קשור לקבלת אחריות. מבחנו של ראובן הגיע במכירת יוסף. ראובן כבכור אכן הציל את יוסף ממות: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (לז כא-כב). הדיבור הכפול (ויאמר…ויאמר) אפילו מרמז שראובן ניסה לשכנעם תחילה לרדת מכל העסק, ומאחר שלא שמעו לו – הציע שישליכוהו לבור ותכנן לאחר מכן להצילו. נדיר בתורה לקבל לא רק תיאור של הדברים אלא גם פירוט כוונות: ראובן רצה להציל את יוסף. אבל האם הצלת יוסף אינה מספיקה? למה ממשיכה לפרט התורה – להשיבו אל אביו? האם יש כאן רמז לכך שמאחורי הכוונות קיים מניע זר?

הוכחה לכך מתקבלת ברגע שברונו של ראובן כאשר גילה שיוסף איננו: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (לז כט-ל). קריעתו וקריאתו של ראובן איננה על יוסף אותו הוא מכנה בחוסר חשיבות "הילד" אלא על עצמו. ראובן ניסה להרוויח מהסיפור. ראובן דמיין איך הוא מגיש את יוסף לאביו ומספר לו על תוכניתם של אחיו. ראובן רצה להתקדם על חשבון אחיו. ראובן למעשה נכשל במבחן האחריות כלפי אחיו כשלון צורב ושוב הוכיח שסולם הערכים שלו מעוות. הדרך הנכונה להציל את יוסף היא לתפוס פיקוד כבכור, להסביר לאחים את טעותם, ולהיות מוכן לחרף נפשו בהגנה על אחיו הקטן.

ראובן נכשל שוב כאשר הציע להיות ערב לבנימין: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (מב לז). ראובן טועה בעיתוי (מייד כשחוזרים ממצרים), וכמובן בערבון שמציע לאביו. האם לא היה מספיק שכול במשפחה (שני בני יהודה שנפטרו וכמובן יוסף)? האם באמת חושב ראובן שיעקב ימית שנים מנכדיו אם בנימין לא ישוב ממצרים? ואם ראובן מדבר בגוזמה, אז הצעתו ריקה מתוכן כאומר "סמוך עלי, יהיה בסדר". הנושא בנטל האחריות אינו הוא עצמו אלא אחרים, ושוב מציג ראובן סולם ערכים עקום.

ראובן חותם את הפסדו כאשר האחים מדברים בינם לבין עצמם מול יוסף השליט ואינם יודעים שהוא מבין אותם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (מב כא-כב). ברגע האמת, כאשר האחים מתוודאים על חטאתם מחמיץ ראובן את הרגע ומנצל אותו לומר "אמרתי לכם". ראובן שהציע להשליך את יוסף לבור משיל מעצמו כל אחריות לתוצאות.

עכשיו נבחן את יהודה. במקרה בו נכשל בעריות מצליח יהודה לפחות במבחן של קבלת אחריות. "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (לח כו) אומר יהודה. יהודה מכיר בטעותו, מכיר בצדקתה של תמר ומכיר בשני בניו אשר ילדה לו.

במכירת יוסף היה יהודה פעיל. הוא חטא יחד עם אחיו ואף הציע למכור את יוסף. גם הפעם יהודה איננו בורח מאחריותו. הוא משכיל להציע לאביו התחייבות הגיונית – "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (מג ט). יהודה מתחייב על חשבון עצמו ולא על חשבון מישהו אחר. ייתכן שיעקב הפקיד את בנימין בידיו מאחר שיהודה כבר ידע שכול.

כאשר מגיע רגע האמת ובנימין מואשם בגניבה, יהודה עומד בהתחייבותו כלפי אביו ובפרשתנו נעמד מול השליט המצרי ומייצג את אחיו. החלק המכריע בנאומו המדהים של יהודה הוא: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מד לג-לד). במוכנותו לוותר על חירותו למען השבת בנימין לאביו מגלה יהודה אחריות ועמידה בדיבורו.

יוסף התגלה כאדם אחראי בבית אדוניו – ובעיקר כאשר נמנע מלמעול באמון שניתן בו ולא חטא עם אשת אדוניו. יוסף גם זכה לאמונו של סוהר בית הכלא וכמובן לאמונו של פרעה. יוסף גם הפגין כשרונות נבואיים, פתרון חלומות, וצבר נסיון הנהגה במצרים. בזמן הרעב ולאחריו יוסף הוא המפרנס של כל משפחתו. עמידתו המכריעה במבחן האחריות היא בכך שהוא מתעלה ואינו מחזיר לאחיו כגמולם. במקום זאת הוא דואג לתהליך איחוד מחדש של המשפחה ומאפשר בכך את חזרתו אל אביו שלא על חשבון אחיו.

כשלונו של ראובן גרם ליעקב לפצל את תפקיד הבכור לשני חלקים ולבחירתם של שני מנהיגים: הראשון ממשיך את הפן היעקבי – איש המשפחה, ואילו השני ממשיך את הפן הישראלי – הנהגת העם המתהווה.

איש המשפחה המייצג את הפן היעקבי חייב להיות דמות למופת. דמות זו חייבת להיות נקייה מחטאים חמורים כגון עריות וחייב לשאת על עצמו את עול הדאגה לפרנסת המשפחה מתוך אכפתיות רגשית. תפקידים אלו חופפים את דמותו של הבכור. בכל ספר בראשית לא תמצאו דמות חפה מחטאים מביכים ומשגיאות של חוסר אמונה כמו יוסף. לאחר כמה שגיאות בשנות נערותו (הוצאת דיבה, התרברבות בחלומות) נמכר יוסף לעבד ומתבגר בין לילה. הוא מוצא חן בעיני כל רואיו, מבצע את תפקידיו ביעילות ובאחריות, ואינו מתפתה למעול בתפקידו ולהתנהג בחוסר הכרת טוב כאשר אשת אדונו מפתה אותו. יושרו גורם לירידתו לבית הסוהר. למרות הקשיים דבק יוסף באמונתו בתמימות, ושם שמיים שגור על לשונו. את יכולת פתרון החלומות הוא תולה באלוקים.

בתפקידו כשליט מצרים מול אחיו מגלה יוסף אחריות לשלימות המשפחה. רגישותו הגבוהה של יוסף מתבטאת בכך שאנו מוצאים אותו בוכה  שמונה פעמים! בחירתו של יוסף כבכור יחיד מקבלת תוקף בפרשת ויחי.

אך במקום אחד נכשל יוסף: יוסף לא הצליח לזכות באמון אחיו עד שלאחר מות יעקב חוששים האחים שינצל את הרגע וינקום בהם. יעקב גם הוא הבחין בבעיה זו ולעומת "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (מט ח) בברכת יהודה, אומר יעקב בברכתו ליוסף "וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים" (מט כג). מנהיגותו של יוסף על פי יעקב היא בחינת נזיר השומר מרחק מאחיו "וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (מט כו).

לכן יהודה, ולא יוסף, הוא שזכה בתפקיד הנהגת העם המייצג את הפן הישראלי. אנו לומדים שלמרות שלמלך יש כוח רב, עדיין הוא צריך להיות במצב שהעם בוחר בו להיות המנהיג שלהם. זוהי התכונה המבדילה בין יהודה ליוסף.

לגבי בחירת יהודה אנו גם לומדים שפרנס על הציבור יכול לשאת מאחוריו קופה של שרצים, אך צריך להוות מופת בקבלת אחריות על שגיאותיו ויכולת לתקן את מעשיו תוך הפעלת שיקול דעת הגיוני. מתוך מצוקתם, המצב הכריח את אחד מן האחים לתפוש פיקוד ואחריות. אותו אח הוכיח לשאר האחים שהוא ראוי למלוכה ובכך פתר את שאלת היריבות בין האחים. יהודה, שידע להודות בטעותו מול תמר, לקח אחריות על בנימין תוך מתן התחייבות הגיונית ליעקב, ואף ידע לגשת ולייצג את המשפחה מול המושל המצרי. זוהי מנהיגות למופת.

בדרך רבת תהפוכות ודרמה מלמדת אותנו התורה מהי דמות המנהיג. אנו לומדים על תכונות מסוגים שונים – מנהיגות משפחתית הכוללת בגרות נפשית, יושר, נקיון כפיים, דאגה לאחר ואמונה; ומנהיגות לאומית הכוללת אחריות אישית, מקובלות חברתית, ייצוגיות ושיקול דעת. תכונות אלה ראוי למעוניין בתפקיד הנהגה לטפח בעצמו, וכן ראוי לעם לחפש מבין מנהיגיו הפוטנציאליים.