בשמחה תמיד

בפרשתנו רשימה של קללות איומות כל כך שישנם כל מיני מנהגים כיצד לקרוא אותם ומי הוא העולה לתורה שייפול בחלקו להשמיע קללות אלו. בלב ליבם של רשימת הקללות מופיע הפסוק הבא: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (כח מז). כמה מטעמים הכינו לנו המפרשים השונים מפסוק זה. לפי ההבנה הרווחת הקללות האיומות ביותר מגיעות עלינו גם אם אנחנו עושים את כל המצוות, אבל מפספסים פרט אחד קטן: השמחה. נראה את דברי רבינו בחיי שם:

יאשימנו הכתוב בעבדו השם יתברך, ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במצווה- מצוה בפני עצמה. מלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכן צריך שיעשה האדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה

גם הרמב"ם מסכים עם הבנה זו (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח, טו):

השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".

ר' נחמן מברסלב מציב את השמחה כתנאי חיוני לקיום המצוות על הצד הטוב ביותר, ובדומה לרבינו בחיי גם הוא קובע שהשמחה היא מצווה בפני עצמה: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן תנינא כד)

אבל קריאה זו של הפסוק נשמעת לי לא הגיונית. העדר השמחה אולי יגרום לעונש קל – לא עונשים איומים כמו אלה שמופיעים ברשימה זו. על כן אני מציע פיסוק חלופי של הפסוק:

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ –

בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל

כלומר למרות שהיו לך כל צרכיך והיית במצב של שמחה בשל כך – עדיין לא מצאת לנכון להכיר טובה לה' אלקיך ולעבדו. לאדם יש נטייה לפנות לאלוקיו רק כאשר יש לו צרה. מי שטוב לו ושמח – נוטה להתעלם מחובותיו.

קריאה זו מתאימה לפסוק שמופיע בתחילת פרשתנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (כו יא), והיא גם זהה למוטיב מרכזי שחוזר בשירת האזינו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹקַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (לב טו). גם משך חכמה מפסק כך את פסוקנו אם כי מסקנותיו שונות (שהשפע גורם לחטא וראוי להסתפק במועט).

יוצא אם כן שהחטא החמור ביותר שמתקשר לרשימת הקללות הוא כפיות טובה. עלינו לסגל לעצמנו את מידת הכרת הטוב, ללמוד לראות את חצי הכוס המלאה ולמלא פינו רינה לה' על הטוב שהוא משפיע עלינו.