ברית סיני

האם בבית המקדש השלישי יקריבו קרבנות בהמה? יש הסוברים ששחיטת פר, זריקת דמו על המזבח ושריפתו הם מעשים ברבריים ולא מתאימים לעידן ההי-טק. דעה זו היא אמנם "נאורה" אך ודאי שלא נפסקה להלכה שהרי בכל תפילת מוסף אנו אומרים "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". ל-'יפי הנפש' נסביר שאם מותר לשחוט אלפי פרות ותרנגולות מידי יום על מנת להשביע את תאות ביטננו – ודאי שעוד כמה בהמות למטרה עילאית כפולחן ה' לא ייחשבו למעשה פסול.

מפתיע אם כן לגלות שדוקא הזרם המרכזי של המפרשים – רובם המוחלט למעשה – תומכים בהוכחה המשמעותית ביותר של גישה זו. כולנו מכירים את שיטת רש"י (לא יח) שהציווי לבניית המשכן אמנם כתוב לפני חטא העגל אבל "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ספורנו (כד יח) מסביר שהציווי על בניית המשכן ניתן למשה בארבעים הימים האחרונים שהיה בהר שהם לאחר מעשה העגל. במדרש (שמות רבה לג ג) מופיע שישראל התייאשו מכפרה מחטא העגל ואז בא ה' עם הצעה לבנות את המשכן. מדרש תנחומא (תרומה ח) מסביר שהציווי לעשות את המשכן נאמר ביום הכיפורים והוא נקרא 'משכן העדות' שכן הוא עדות לאומות העולם שחטא העגל התכפר. מוסיף שם המדרש: "אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל". רבינו בחיי מציין שהציווי נכתב שלא במקומו "כי כן מידתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה". בדרך זו הולכים גם הריטב"א, רד"ק וכן פרשנים מודרניים רבים.

אם הציווי על המשכן הגיע רק לאחר חטא העגל ובגללו – הרי שמלכתחילה לא היה בכלל תכנון או צורך במשכן.

במספר מקומות מדגישים הנביאים את חשיבות קיום המצוות, בעיקר בין אדם לחבירו – לעומת עבודת הקרבנות. מוקד המחלוקת בפסוקים הבעייתיים הבאים בנבואת ירמיהו (ז כב-כג):

כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם

אברבנאל מסביר פסוקים אלה כך:

…הנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציום ה' דבר מענין הקרבנות, אבל ציום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. האמנם כאשר עשו העגל וראה ה' יתברך שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם ולכן באו מצוות הקרבנות מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי לבם ומהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים… ועל זה מפני כובד חטאתם הוצרכו למצוות הקרבנות.

גישה זו דומה לגישת הרמב"ם (מורה הנבוכים ג לב, מו) שהקרבנות נועדו להתמודד עם מציאות העבודה הזרה. ה' ראה שהעם זקוק לדבר מוחשי – ועדיף קרבנות לה' מאשר לעבודה זרה. המשכן הוא בדיעבד. בהמשך הגיוני לגישה זו, מאחר שכיום כבר אין העולם שטוף בעבודה זרה ניתן לוותר על הקרבנות. חלק מן הדוגלים בדרך זו מוכנים להשאיר את קרבן הקטורת ואת המנחות העשויים מסולת ושמן, ולעומתם אפשר למצוא כאלה הממשיכים את קו ההגיון ומוותרים כליל על כל המוחשי. לטענתם השתנו הטבעים וכיום האדם נמצא ברמה גבוהה: האדם מסוגל להתפלל לאל בלתי נראה בלי צורך באמצעי המחשה. החלפת הקרבנות בתפילה היא צעד שאין חזרה ממנו. עבודה שבלב.

לי אישית קשה לקבל את הגישה הזאת המרוקנת את בית המקדש השלישי מתוכן. הגישה הזאת אינה מסתדרת עם המוטיב המרכזי בשאיפה להחזרת הקרבנות הממלא כ-90% מתפילותינו, וכן נבואות מפורשות על כך שכל האומות יהיו שותפים בהקרבת קרבנות. איך יכולים הדוגלים בגישה זו לעשות תפילתם אחד בפה ואחד בלב? אך חשוב לי להדגיש שזוהי גישתם של ענקים באומתנו! אין כאן המקום לפרט את שיטותיהם.

שיטת הרמב"ן לגבי הקרבנות הפוכה, ומתבססת על כך שהרי כבר קין והבל הקריבו קרבנות ואחריהם נח והאבות. הרמב"ן יוצא במלים קשות כנגד הרמב"ם (ויקרא א ט):

ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן … ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד … והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח … והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד) ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל …

הרמב"ן נוטה באופן כללי להימנע מלהשתמש בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" וכך הוא כותב בויכוח אחר עם רש"י (ויקרא ח א):

"פרשה זו נאמרה שבעה ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה" לשון רש"י. ולמה נהפוך דברי אלוקים חיים???

גם אבן עזרא וחיזקוני הולכים בשיטה זו, וכן שד"ל שכותב כך (ירמיהו ז כב):

ודון יצחק (אברבנאל) אמר כי לא ציווה על הקרבנות אלא אחר שעשו העגל וזה שקר, כי אמנם מיד אחר מתן תורה במ' יום ראשונים שהיה משה בהר נאמרו לו פרשת תרומה ותצוה … ומעשה העגל לא היה סיבה לשיצטוו על אלה, אבל בהיפך גרם עיכוב ואיחור לעשיית המשכן, כי בהיותם נזופים למקום לא היה ה' רוצה לשכן שכינתו בקרבם ולא ציווה אותם על מעשה המשכן עד שנתפייס להם

ובדומה לכך כתב גם רש"ר הירש (לה א-ב):

לאחר שהורדו מחדש לוחות העדות, שוב נצטוו על הקמת משכן העדות… המאורעות הקשים שהעם התנסה בהם, כמסופר בפרקים האחרונים, העמידו בסימן שאלה את כל הגשמתו של ציווי זה

יש לשים לב לקוטביות שבמחלוקת: שד"ל ורש"ר הירש אומרים שלא רק שהציווי על המשכן לא בא בעקבות חטא העגל- אלא שחטא העגל סיכן את מימושו! על אילו פסוקים הם מסתמכים?

שאלה נוספת שעולה מקריאת הפסוקים היא שלאחר חטא העגל בני ישראל מאוד נעצבים לשמוע שה' לא יוביל אותם במדבר אלא מלאך. אבל זו בדיוק היתה התוכנית המקורית שהרי לקראת סוף פרשת משפטים הודיע ה' שישלח מלאך "לשמרך בדרך"? בנוסף, מהו העדי שמסירים מעליהם בני ישראל כתגובה? ומדוע מבקש ה' שיסירו את העדי לאחר שכבר עשו זאת?

שאלה אחרונה – הדו שיח של משה עם ה' לא מובן, בעיקר היכן שה' אומר למשה "פני ילכו והניחותי לך" ומייד משה מאיים: "אם אין פניך הולכים עמנו אל תעלנו מזה". הרי בדיוק ה' אמר שפניו ילכו?

לשם הבנת מהלך הארועים אנו צריכים לקרוא את ספר שמות ברצף – בלי לחלקו לפרשות ובלי להמתין שבוע בין פרשה לפרשה – כמו שקוראים ספר טוב אל תוך הלילה… אנסה לכסות את החלקים הרלוונטיים לפי סדר הכתובים בהתאם לשיטת הרמב"ן, כלומר מבלי להשתמש בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

אברבנאל מסביר שבסוף מעמד הר סיני בני ישראל לא עמדו בלחץ: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים פֶּן נָמוּת" (כ טו). בעקבות זאת: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים" (כ יז). שם משה שומע את מפטיר יתרו ואת רוב פרשת משפטים (אברבנאל). במפטיר יתרו אנו מקבלים את ההוראות הראשונות הקשורות לקרבנות:

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ … וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית … וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי (כ כא-כג)

הוראות אלה מראות שגם לאחר מעמד הר סיני מעשה הקרבנות הוא רצוי מלכתחילה. הוראות אלה הן ראשוניות ביותר והן מתייחסות לבניית כל מזבח, כולל במות ציבור ובמות יחיד אשר שימשו במשך שנים ארוכות עד להקמת בית המקדש הראשון בירושלים. הוראות אלו יצאו לפועל כבר למחרת: "וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר" (כד ד).

לקראת סיום המשפטים מבטיח ה': "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ" (כג כ-כב). כולם מסכימים שלמלאך אין בחירה חופשית. מלאך הוא שליח. אם נמשיל זאת לפעולה אנושית, זה לא כמו שאדם ממנה אדם אחר כשליחו שהרי לשליח כזה יש דעת משלו; זה כמו שאדם נותן פקודה במחשב על מנת לבצע פעולה. המלאך הוא מעין "אווטאר" של ה' (ולמעשה זהו מקור המושג) והוא ממש מייצג את ה'. היכן ההבדל בין מלאך לפעולה ישירה של ה' שהיא בודאי ברמה גבוהה יותר? את דבר ה' רק נביא יכול לשמוע, ואילו את דברי המלאך כל אדם יכול לשמוע. המלאך גלוי לכל אדם. ייתכן לפעמים שדיבורו של מלאך ייפתח במלים "ויאמר ה'" (בראשית יח יג-טו) וגם בפסוקים לעיל הדגשתי את הכפילות שקול המלאך ודיבור ה' חד הם. במקרה שלנו אם ה' אומר שמלאך ישמור על העם בדרך זה אומר שה' ישכון בקרב העם בדרכו אל הארץ המובטחת, לדוגמה ע"י עמוד הענן.

משה יוצא מהערפל ואנו מגיעים לפרשייה קצת מודחקת אך חשובה (כד ג-ח):

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

בפרשייה זו כריתת הברית בסיני, עם כל המאפיינים של כריתת ברית. משה כותב בספר את "המשפטים" מפרשת משפטים (אברבנאל ואחרים) ובהמשך למנהג האבות, ולראשונה מאז הירידה למצרים, מקריבים עולות ושלמים (שממש יֵאַכלו בהמשך). לאחר הקראת הספר העם קורא "נעשה ונשמע". זהו המקום היחיד בו אמר העם את הביטוי המפורסם הזה, ויצוין שהוא נאמר בתגובה להקראת ספר המשפטים. משה זורק חצי מהדם על בני ישראל.

הביטוי "נעשה ונשמע" הוא מענה ישיר לפסוק שהדגשתי לעיל: "כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר". מצטער שאני מקלקל את המדרש, אבל יש כאן תובנה חלופית כפיצוי על אובדנו… בני ישראל שמעו ממשה את הבשורה על השכנת ה' בקרב העם בדרך במדבר.

בגדיהם המכותמים בדם הם הם "עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (ר' בחיי לג ה בשם ר' חננאל, מופיע גם  בילקוט ראובני כי תשא). מספר מקורות התומכים בפירוש זה: "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ" (ישעיה סד ה). מלבי"ם מפרש: וכבגד עדים כל צדקתינו: גם המצות שאנו עושים דומים כבגד שנעשה רק לעדי ותכשיט, שאנו עושים רק להתפאר בהם. "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה" (משלי כה כ). מצודת דוד: המעלה על גופו בגד מקושט ביום קרה ונחמד הוא למראה העין אבל אין בזה שום תועלת להגן מהקור. במשנה נידה א א – "המשמשת בעדים" רמב"ם – ועדים כִּנוי לבגדים [לבדיקה], ר"ע מברטנורא – שבדקה עצמה בסדין [=בד].

לאחר מכן משה עולה להר לארבעים יום. משה לומד על בנית המשכן וכליו בפרשות תרומה-תצוה ושני הפרקים הראשונים של כי תשא. עם בניית המשכן לא יוכל משה לקבל נבואה בכל מקום. המשכן יהיה 'אוהל מועד': רק בו תהיה הפגישה והדיבור עם ה'.

כאן המקום להתעכב על קושיה מפורסמת על שיטת הרמב"ן. מהו 'אוהל מועד'? מקובל שכאשר מופיע ביטוי לראשונה הוא מופיע עם הסבר. אך הופעתו הראשונה של הביטוי "אוהל מועד" היא כדרך אגב בתחילת פרשת תצוה ללא הסבר, כאילו המושג כבר ידוע:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כז כ-כא)

לעומת זאת אם נקבל את שיטת הרמב"ם אז פרשות תרומה ותצוה הן מאוחרות, ואז הופעתו הראשונה של הביטוי היא: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (לג ז).

אבל שיטת הרמב"ם גם לא פשוטה: את אותה שאלה ניתן לשאול על הפסוק השני – מהו האוהל בה"א הידיעה (מסומן בקו תחתי) שאותו לקח משה? כמו כן מדוע לא קרא משה לאוהל בשם זה קודם לכן? מדוע שיאמץ ה' שם זה ויעבירו למשכן? האם לא יותר פשוט לומר שמשה אימץ את השם ששמע בהר מאת ה'? גם לפי שיטת הרמב"ם הפסוקים הפותחים את פרשת תצוה אינם ברורים בכלל. לפי שיטה זו כבר יש אוהל מועד וזה האוהל שקבע משה. בפסוק זה כתוב שיש להעלות נר תמיד באוהל מועד שם יש פרוכת ועדות. באוהל של משה אין פריטים כאלה. זה מבולבל לגמרי. כלומר אנו לומדים בדרך אגב ש-'אוהל מועד' של משה מתבטל והתפקיד ביחד עם שם האוהל עוברים אל המשכן. שיטת הרמב"ן פתאום יותר פשוטה: לאחר ששמע משה שיש לקבוע מקום למפגש עם ה', וכתגובה לדחיית עשיית המשכן, ואולי כדי להראות לעם מה הם מחמיצים ולעודדם לשוב בתשובה, לקח משה את הרעיון של אוהל מועד והקים בעצמו תחליף לכך – אך מחוץ למחנה בני ישראל.

התרוץ לפסוקים הפותחים את פרשת תצוה הוא שגם 'אוהל' וגם 'מועד' מופיעים כבר קודם לכן. בפרשת תרומה יחד עם הוראות בניית המשכן מופיע לצד כל כלי גם ייעודו. הכלי הראשון הוא הארון, וייעודו להכיל את העדות (לוחות הברית). מייד לאחר מכן הכפורת עם שני הכרובים וייעודם: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (כה כב). להיוועד זה מלשון "מועד" ויש אפילו הסבר שבמסגרת ההתוועדות יהיה דיבור אל משה. בהמשך: "וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן" (כו ז), ללא ה"א הידיעה. שני הפסוקים מופיעים בצורה המתאימה להצגה ראשונה של רעיון.

ברצוני לערער על עצם השאלה. ידוע הכלל שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. בענין זה הכל מודים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אביא כאן דוגמה אחת בולטת. נח קיבל ציווי: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה" (בראשית ז ב). מהי בהמה טהורה? הפירוט מופיע רק בספר ויקרא. אנו מניחים שנח קיבל את הפירוט, ולא שספר ויקרא קדם למבול.

בארבעים היום הראשונים לומד משה שהמשכן גם משנה לגמרי את אופן הקרבת הקרבנות (בהשוואה לברית סיני ולקרבנות של האבות) ומכניס לתמונה את תפקידם של הכהנים (אין אזכור לתפקיד הלויים). בסוף ארבעים היום משה מקבל את לוחות הברית אשר יהיו האות לברית שנכרתה במעמד הר סיני. גם ללוחות יש מקום במשכן – בתוך הארון.

אבל אז קורה חטא העגל. הברית הופרה ומשה שובר את הלוחות שהיו האות או העדות לברית. לאחר שבני שבט לוי הרגו את החוטאים משה אומר להם: "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה'" (לב כט) שפירושו שמעתה הלויים מחליפים את הבכורות בתפקידם (רש"י). תפקיד הלויים לא הוזכר בהר סיני מאחר שהיה זה לפני חטא העגל.

יש לדייק שלפי הבטחת ה' מסוף פרשת משפטים תפקיד המלאך ללוות את בני ישראל בדרכם לארץ. לעומת זאת עכשיו ה' יתרחק: "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם" (לב לד) – משה ינהיג את העם לבדו, ותפקיד המלאך מצטמצם לכיבוש הארץ: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (לג ב-ג). זה מזכיר לנו שבתאור המלאך אכן היתה הזהרה "כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם". לריחוק ה' יש משמעות כבדה בפי שמסביר אבן עזרא: "לא אעלה בקרבך – לא יעשו משכן, כי לא אשכון תוך בני ישראל". לימוד המשכן במשך ארבעים יום יישאר תיאורטי בלבד בהתאם לדברי שד"ל ורש"ר הירש. עמוד הענן לא יוביל עוד את מסעיהם שכן עמוד הענן יכול לרדת רק באוהל מועד שמשה קבע מחוץ למחנה (רמב"ן לג ז).

אם כן ברורה אכזבתם של בני ישראל. בני ישראל הבינו שהפרו את הברית והסירו את העדי שהרי כתמי הדם מעידים על היכנסם בברית. משל למאורסת שסרחה ובבושתה מסירה את טבעת האירוסין וטומנת אותה בכיס בתקווה לשוב ולהשתמש בה. ברית היא דו צדדית – גם ה' מציין את הפרת הברית בבקשה מבני ישראל להסיר את העדי. משל לארוס שמקבע את המצב ומבקש את טבעתו בחזרה. כתמי הדם הפכו ברגע זה לסתם ליכלוכים שעדיף לכבס.

כאן מתחילים ארבעים היום השניים. הרמב"ן מביא את פרקי דרבי אליעזר (פרק מו) שארבעים היום השניים היו במחנה ולא על ההר:

ר' יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עשה משה בהר … ובשבעה עשר בתמוז שבר את הלוחות … ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ … ובראש חדש אלול אמר לו הקב"ה (שמות כד יב): "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה" והעבירו שופר במחנה … שלא יטעו עוד … ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה.

הרמב"ן מקשה מסֶפר דברים. הסברו של רש"ר הירש מציג ומתרץ את הקושיה (לג ט-יא):

מספר דברים פרק ט-י אנו למדים כי משה שהה שלוש פעמים ארבעים יום לפני ה', פעמיים לשם קבלת הלוחות (שם ט ט, י י), ופעם אחת בינתיים – לצורך בקשת הסליחה על חטא העגל (שם ט יח). ביחס לאותם ארבעים יום שבאמצע לא נאמר שעשה אותם על ההר, אלא "ואתנפל לפני ה'" – בצום ובתפילה. לפיכך סבורים אנחנו כי באותם ארבעים יום שבאמצע שהה משה באוהלו מחוץ למחנה

משה מוצא את הפתח להחזרת ה' לשכון בקרב העם בשני שלבים (רשב"ם לג טז). בשלב הראשון (לג יב-יד), מאחר שמשה עצמו לא חטא, הוא מבקש שה' ינחה אותו אישית. ה' מסכים לכך ואומר: "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ" (פס' יד). בשלב השני (לג טו-טז) מצרף משה את העם אליו לאפשר את השכנת ה' בקרב כלל העם: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ה' מסכים גם לכך, ומוסיף שלצורך כך גם צריך לחדש את הברית: ה' מורה למשה להכין לוחות עדות חדשים ולעלות בשנית להר סיני. שם אנו רואים (לד ח-יא):

וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ה' יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ. וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ. שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי

משה מבקש כאן במפורש שה' ילך "בְּקִרְבֵּנוּ", וכן "וּנְחַלְתָּנוּ" – שה' יתנחל בתוך העם, כלומר לבנות את המשכן. בהמשך ה' מקריא למשה חוקים (לד יא-כו) דומים לחוקים שבסוף פרשת משפטים (כג י-כו) עם תוספת אחת מעניינת – "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" שכן הלויים החליפו עתה את הבכורות. ה' מכריז על ברית חדשה שתשלים את שהוחסר מברית סיני ואף תרחיב אותה.

משה יורד עם הלוחות השניים ולא ידע שעור פניו קורן. מייד הוא מקהיל את כל העדה וסוף-סוף מורה להם על לקיחת תרומה לבניית המשכן כפי שהצטווה בארבעים היום הראשונים. בפרשות ויקהל-פקודי עושים את המשכן וכליו. הספר מסתיים בהקמת המשכן בא' בניסן. השכנת ה' בקרב העם מתבטאת בעמוד הענן/האש השוכנים במשכן, ובהעלות הענן מעל המשכן זהו הסימן שיוצאים לדרך, כאשר עמוד הענן מלווה אותם (ע"פ במדבר י לד).

בסוף הספר נאמר "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ לה). תחילת ספר ויקרא ממשיך באופן ישיר את סוף ספר שמות: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א א) – משה מקבל הוראות איך מקריבים קרבנות. מאמצע צו – משיחת אהרון ובניו (עדיין א' ניסן) בהתאם לציווי שבפרשת תצוה. ביום השמיני (פרשת שמיני, ח' ניסן) סיום חנוכת המשכן – הקרבת קורבנות. אש מאת ה' נראית לכל העם "וירונו ויפלו על פניהם", מות נדב ואביהוא.

אם עצם תיאור רצף האירועים לעיל (ללא הפרשנות) חידש לך – ראה זאת כדירבון לחזור ולשנן את כל דברי התורה הזאת שנן היטב. אין סיבה שלא יהיה רצף האירועים של כל התורה מוכר לכל בן עם הספר.

אבל מה עם המלאך? הרי ה' הבטיח לשלוח מלאך להשמיד את עמי כנען?

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ. וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן. וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא… (יהושע ה יג – ו א)

הפסוקים לעיל מופיעים לפני המערכה ביריחו, ולאחר חציית הירדן ועריכת מילה לבני ישראל. מלאך שהוא שר צבא עם חרב שלופה בידו? נשמע לי כמו קיום ההבטחה למשה. המעמד המתואר לעיל גם מזכיר את ההתגלות אל משה בסנה ומשמשת לביסוס מעמדו של יהושע כממשיכו של משה.

לסיכום אנו למדים שהתנאי להשכנת ה' בקרב ישראל הוא הליכתם בדרך ה' וקיום מצוותיו. זהו בדיוק המסר של נביאי ישראל שחוזרים על האמירה שלפני שיכולים לגשת לעבודת הקרבנות יש תנאי מקדים והוא קיום דברי ה' הבסיסיים כפי שניתנו לעם ישראל בעשרת הדיברות ובפרשת משפטים: אמונה בה', מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב ; לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א טו כב). זהו גם ההסבר הפשוט לדברי ירמיהו המתייחסים לעשרת הדיברות ופרשת משפטים בהם לא הוזכרו בכלל הקרבנות, אך יש לזכור שמייד לאחר מכן הקריבו בני ישראל קרבנות עוד למרגלות הר סיני.