בריאה מחדש

ראוי לשים לב לכך שלאחר המבול ה' ביטל אחת מהקללות שקיבל אדם לאחר חטאו. "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (ג יז) – "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (ח כא). מה גרם לשינוי הגישה של ה' שבפרשת בראשית למרות קרבנותיהם של קין והבל ה' החליט להביא מבול ואילו בפרשתינו, כתגובה לקרבנותיו של נח, ה' כורת ברית ומבטיח שלא ימחה שוב את היקום? ובכלל, למה ה' כורת ברית – לא מספיק שיבטיח או שסתם יאמר לנח שלא יהיה עוד מבול?

קיים דמיון מפתיע בין הארועים בבריאת העולם לבין התחדשות העולם לאחר המבול. בשני הסיפורים זכר ונקבה מכל מין ומין, יש נטיעה של גן או כרם באדמה, אדם אוכל מן הפרי שגדל וחוטא בכך ואחר כך מישהו מכסה את ערותו.

אך מפתיע יותר שבתוך כל אחד מקוי הדמיון שמניתי מתחבא הבדל שחוזר שוב ושוב. בבריאת העולם ה' הוא שברא את בעלי החיים, נטע את הגן, ומלביש את האדם לאחר חטאו. במבול בני אדם שומרים על החיות בחיים, אדם נוטע את הכרם ובניו מכסים את ערוותו לאחר חטאו. (ע"פ הרב עמיחי גורדין, "בשבע" נח תשע"ז)

בבריאת העולם קיבל האדם עולם מוכן שלא עמל בשבילו. "כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ב ה-ו). כאשר האדם משתתף במעשה הבריאה אז הוא מרגיש שייכות ואחריות והוא יודע להעריך את כל מה שניתן לו. ההבדל מתבטא גם בקרבנות. קין והבל הקריבו מנחות שלבד מקומץ – נאכלות ע"י האדם ואילו נח הכיר באפסותו כלפי ה' והקריב עולות – קרבן כליל לה'.

את עקרון השיתוף אנו רואים גם ביחס לשתי מתנות חשובות שקיבלנו מה'. בקבלת תורה לוחות הברית שנעשו ע"י ה' נשברו, ואילו את הלוחות השניים ציווה ה' שמשה יכין. המעשה האנושי מתבטא בעמל הרב הנדרש בלימוד התורה. גם ביחס לארץ ישראל היה צורך לשלוח את נשיאי ישראל לתור את הארץ ולבחור בה בשם בני ישראל, וכן נדרש מאמץ אנושי בכיבוש הארץ (גם אם נעזר בנסים).

אך העקרון הזה מופיע במקום הרבה יותר יסודי. הרי כל מטרת הבריאה להיטיב עם הברואים וכל מטרת העולם הזה שהברואים יעמלו לגילוי כבוד ה' בעולם הזה וכך יהיו ראויים לשכר בעולם הבא ולא יתביישו בכך שיקבלוהו בחינם. אני לא הראשון שעולה על הקשר הזה: "תניא, רשב"י אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורים, ואלו הן: תורה וארץ ישראל ועולם הבא" (בבלי ברכות ה.).

רק כאשר השתתף האדם במעשה הבריאה נעשה העולם מתאים לייעודו ועל כן ראוי הוא להתקיים וזו הסיבה להתחייבותו של ה' לא להשמיד את העולם שוב. שיתוף הפעולה בין ה' לאדם מתקבע ע"י ברית שעניינה קשירה של שני צדדי הברית למען מטרה משותפת. לאחר שהאדם נעשה שותף מצטרף ה' לברית ומתחייב לשמר את העולם גם מצידו. למעשה הברית הופכת לשיטה שכן שתי בריתות ייחתמו בין ה' לאברהם (ברית מילה וברית בין הבתרים) ועוד שתי בריתות ייחתמו בין ה' לבני ישראל – ברית סיני על קבלת התורה וברית ערבות מואב על קבלת הארץ: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז), "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח סט).

אם נחזור לדבריו של רשב"י נראה ששיתוף פעולה המתבטא בנתינה של ה' (שלש מתנות טובות) ועמל של האדם (ייסורים) התקבע בצורה של בריתות ביחס לשלוש המתנות:  קיום העולם בברית נח, התורה בברית סיני וארץ ישראל בברית ערבות מואב.