בלעם הרשע

לכאורה פרשתנו "פשוטה". לפנינו הפסקה מתלאותיו ותלונותיו של דור המדבר. אנו נהנים מאתנחתא קומית ולומדים על עלילותיהם של צמד "פרחחים" שמתכננים להלחם בה' במגרשו שלו, במבצע עוקץ שלא מצליח כל כך. מזכיר קצת את דון קישוט.

הלוואי. מי שקורא עד סוף הפרשה לומד שאמנם ה' שמר עלינו מפגיעתם הרעה של הזוממים להתנכל לנו, אך בסוף אלו אנחנו שכרינו לעצמנו את הבור שלתוכו נפלנו. ה' הוא אמנם "שומר פתאים" אבל יש גם את התפקיד שלנו לעשות את הישר והטוב.

מקריאת סיפור בלק ובלעם עולות מספר שאלות שהמפרשים התקשו בהן:

  1. ה' מאשר לבלעם להיענות להזמנת שרי מואב בתנאי שיאמר את אשר ישים בפיו. אך כאשר בלעם יוצא לדרך ה' לכאורה מתחרט, וזאת בניגוד מוחלט לדברי בלעם בהמשך: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" (כג יט).
  2. לאחר מכן אנו עדים לסאגה ארוכה של מלאך שמופיע שלוש פעמים ולבסוף נס מדהים של פתיחת פי האתון המוצג כתפנית בעלילה. האתון מקבלת הזדמנות חד פעמית להשמיע את בשורתם של כלל החיות לאנושות, אך דבריה לא מחדשים לנו דבר, וגם צווי המלאך הוא רק חזרה על האזהרה לומר רק את מה שישים ה' בפיו. כל המהלך הניסי לא שינה את מהלך הסיפור ובלעם ממשיך בדרכו. האם לא היה כאן ממש בזבוז של נס?
  3. איך זה שבלעם אדיש לכך שאתונו פתאום מדברת? מפרשים רבים מסבירים שמדובר בחזיון נבואי, אך אין זה מסתדר עם פשט הפסוקים.
  4. לכל אורך הפרשה בלעם שומע בקול ה'. מבחינתי הוא זכאי. למה חז"ל קבעו בכלל שהוא רשע? איך רשע יכול לזכות לנבואה?

נתחיל ברקע לסיפורנו. בקטע שלפני תחילת הפרשה אנו לומדים שהאמורים כבשו כמחצית משטח המואבים. כשבני ישראל השמידו את האמורים, המואבים התמלאו בחרדה שכן עם ישראל חזק אף יותר מן האמורים. היום אנו רגילים שיש את עם ישראל שנבחר להוות דוגמה לשאר העמים: עם סגולה. העולם נראה אחרת בזכותנו. אבל בזמן בלעם עם ישראל היה תופעה חדשה – ומפחידה. מואב צרפו אליהם את מדיין על מנת להתמודד עם האיום למרות שבני ישראל כבר חלפו על פני מדיין מבלי לפגוע בהם.

לא ברור לנו כיום מהו קסם וניחוש. כמו חרטומי מצרים, בלעם ניגש אל העולם הרוחני מצידו האפל – "קסם" – ויתרונה הגדול של שיטה זו הוא בכך שהיא אוטומטית: אין האדם נדרש להיות צדיק או בעל מוסר (מכתב מאליהו חלק ד' עמ' קסג). הקוסם מתעל כוחות רוחניים ומאלץ אותם לבצע את זממו – שיטה זו נקראת "ניחוש". האפשרות של בלק מלך מואב להזמין לשרותו את בלעם מעידה שבלעם הוא "שכיר חרב". הוא נותן את שרותיו למרבה במחיר.

בתענית ציבור אנו קוראים בהפטרה: "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיהו נה יא). לכל נבואה יש מטרה: מטרה הכרחית. מהי המטרה של נבואות בלעם? אם הן מיועדות לבני ישראל ה' היה שם את הנבואות בפי משה. הנבואות מיועדות לעמים, אך עוסקות בעם ישראל.

תפקידו של בלעם, בניגוד לרצונו, הוא ללמד את העמים שעם ישראל הוא יוצא דופן – וכך לשונו בנבואתו הראשונה: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כג ט). אין הכוונה שאין צורך שנתחשב בגוים כפי שמקובל לחשוב (זאת עברית מודרנית) אלא שעם ישראל אינו נמנה ביחד עם העמים, הוא אינו נחשב ביחד איתם. לעם ישראל יש השגחה מיוחדת שאינה ניתנת לביטול באמצעים מאגיים – וכך לשונו בנבואתו השניה: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (כג כג). לצערינו מתברר בסוף הפרשה שההשגחה המיוחדת של עם ישראל מייתרת את מאמציו של בלעם. ברגע שנפגעת דרגתו הרוחנית של העם – אין צורך לקלל את העם אלא העונש יגיע באופן ישיר מאת ה'.

סיפור בלעם מפורט בתורה על מנת שנלמד ממנו מוסר. בלעם עומד מול דילמה גדולה שהיא אב-טיפוס לדילמה האנושית: אפשרות לעשות את הדבר הנכון והמוסרי – ומצד שני אפשרות לסיפוק עצמי, כבוד, כסף וגאווה. בפרשתנו בלעם עובר תהליך. בתחילתו של התהליך בלעם הוא תחבולן מניפולטיבי. בלעם חושב שהוא יכול לעבוד על כולם, גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. הן בלק והן בלעם אמנם מפחדים מעם ישראל, אולם אין הם מתלהבים מהניסים שסובבים אותו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" אומר בלק לבלעם (כב ה) ובלעם חוזר על כך בדברו אל ה' (כב יא). הופעותיו של ה' אל בלעם הם בשנתו, כפי שהופיע ה' אל לבן הארמי ואל אבימלך בימי אברהם – לא מדובר ברמה גבוהה של נבואה. ה' מחליט שבדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו. אתה רוצה ללכת עם המואבים? לך!

משל לזוג נשוי שהבעל מוזמן ע"י החבר'ה לצאת לחגוג את יום הולדתו במועדון לילה. האשה אומרת "אם זה מה שאתה באמת רוצה, לך איתם". בעל הקשוב לאשתו יבין את הרמז ויישאר בבית. הבעל הנצלן יתעלם מהרמז, יילך עם החבר'ה, אבל כשיחזור הביתה יגלה שהוא נעול בחוץ.

ניקח את המשל שלב הלאה. האשה הוסיפה גם תנאי: להמיר את מועדון הלילה – בסדר ערב בישיבה. אם היא רואה את בעלה שש מידי לצאת, ואינו טורח להודיע לחבריו על השינוי בתכנית – ברור לה שהתנאי נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה.

התורה ממעיטה בתיאור מחשבותיו של האדם: מעשיו מעידים עליהם, וכך גם תגובותיו של ה'. התלהבותו של בלעם מתבטאת בכך שהוא משכים בבוקר, בדומה ובניגוד להשכמת אברהם בבוקר לעקידת בנו. בלעם גם אינו טורח להפחית ציפיות אצל שרי מואב. מכאן שבלעם מתכנן לתחמן את ה' ולהיות נביא שקר. אולם ה' מתנגד לכך: על בלעם למלא את תפקידו ולקדש את ה' בעיני המואבים-מדיינים.

בהופעת המלאך ובדיבור האתון אנו רואים שה' מדבר עם נביאיו במשלים. החרב בידי המלאך הינה משל ברור וחד: אם לא תעשה כדבר ה' מות תמות. המלאך אומר במפורש לבלעם שאתונו אמנם פחדה מהחרב אך למעשה הצילה רק אותו ממות. בנוסף, כמו ששלוש פעמים רק אתונו ראתה את המלאך – הרי ה' נמצא בסביבה בכל עת וחרבו מוכנה לפעולה.

עכשיו לדברי האתון. מי שרכב פעם על אתון יודע שמדובר בבהמה די טיפשה (סליחה אם פגעתי במישהו, דברי הוצאו מהקשרם). גם אם נאפשר לה לדבר היא לא תוכל להציג את השאלה שמורכבותה תביך גם את אבשלום קור: "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה" (כב ל). ברור שאלו דברי ה' שהושמו בפי האתון. "הסכן" הוא כמו "הרגל". מדברי האתון משתמע שהיא רגילה לשרת את בלעם וכי היא מוכנה להמשיך בכך בלי בעיה.

לפנינו תוכחה משולשת כלפי בלעם:

  • בלעם מדגיש בכל נבואותיו איך הוא רואה הכל: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (כג ט); "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל … נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן… אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (כד ב-ד וגם טו-טז). שתום פירושו פקוח (אונקלוס, רמב"ן, אבן עזרא, רשב"ם). והנה האתון ראתה את המלאך שהוא לא יכל לראות!
  • כוחו של בלעם הוא בפיו כפי שמעיד בלק: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (כב ו), (שוב בניגוד לאברהם אשר בורך (יב ג): "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר") וכן "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל" (כד ג-ד וגם טו-טז) וכאן דוקה האתון הפשוטה מעבירה את דבר ה' בצייתנות. תנאי לנבואה ראויה – ענווה.
  • תפקידו של הנביא להיות שליח, עבד לעשות את דבר ה'. האתון משרתת את בלעם בנאמנות זה שנים, ואין לה בעיה להמשיך בכך עד יום מותה. כמו שבלעם הכה את אתונו "שלוש רגלים" (ביטוי שחוזר שלוש רגלים…) כך בלעם יבטא את ברכת ה' בעל כורחו שלוש רגלים.

אמרנו שבלעם עובר תהליך. העברת התוכחה דוקה ע"י האתון שמה את בלעם ללעג. השילוב של ההשפלה ביחד עם האיום של המלאך מאלצים את בלעם לבצע את תפקידו, אם כי נראה שבלעם מתקשה להפיק את הלקח. בלעם מתגלה כעקשן כפרד, ובשתי נבואותיו הראשונות דבר ה' הושם בפיו ממש כמו אתונו. בלעם מתייחס באדישות לאתונו המדברת בהתאם לשיטתו של התעלמות גם מהנסים הסובבים את עם ישראל במדבר.

בלעם עובר שינוי. בנבואתו השנייה נאלץ להודות "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" (כג כב). כך נפתח הפתח לשינוי הגדול שחל בנבואתו השלישית. בלעם מחליט לזנוח את שיטתו האפלה, להשתחרר ולפנות אל הרוחני מצד הקדושה. בלעם נושא את עיניו, רואה את ישראל שוכן לשבטיו, מכיר בניסיות שבעם הזה, נתקף בענווה זמנית, וכנראה בפעם הראשונה בחייו – "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" (כד ב) – בלעם זוכה בנבואה "אמיתית". היינו מצפים שהדבר ישנה משהו אצל בלעם, אך התוצאה אצל אדם כמו בלעם היא גאוה: אנו לא רואים אצל אף נביא בישראל פתיחה דומה לנבואה הכוללת חגיגיות והערצה עצמית כמו נבואות בלעם האחרונות.

בלעם מקנח בנבואות זעם כלפי רוב עמי האזור, אך בתוכם מצליח בלק לשמוע בשורה משמחת: "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" (כד יז). המשמח בכך הוא שהצרות של מואב לא יקרו בקדנציה שלו (אור החיים, רבינו בחיי, ספורנו, כלי יקר, רשב"ם). נבואה זו נותנת רוח גבית להמשך החטאת בני ישראל.

לכאורה עכשיו שבלעם עלה לרמה של נביא הוא אמור לרצות לדבוק בה'. הוא אמור עכשיו לרוץ ולהתחבר לעם ישראל – התגלמות והתגשמות רצון ה' עלי אדמות, לתקן עולם במלכות שדי. אך הדבר נוגד את תכונותיו של בלעם ההולך אחר יצרו ומעדיף לקלל, לקלקל ולהשמיד. בלעם הרי יצטרך לבטל את גאוותו בפני משה גדול הנביאים ולזנוח את תורת הקוסמות מפעל חייו, מומחיותו ומקור פרנסתו וכבודו. תפקידו של הנביא הוא להביא את דבר ה' בענווה ולקדש את החול – בדרך כלל על חשבון מעמדו. בלעם שואף להשיג את מבוקשו מאת ה' בגאווה ולחלל את הקודש – ובכך לשפר את מעמדו. דרך ארץ קדמה לתורה – חוסר דרך ארץ מרחיקה ממנה. בלעם מחמיץ את הזדמנות חייו, נכנע ליצריו וחוזר בחזרה לארצו.

הביטוי "חוזר לארצו" מבטא החלטה נפשית של בלעם לחזור חזרה לחייו הרגילים, לחזור להיות קוסם (רבינו בחיי). בכך נחתם הגולל על נבואותיו ועל רמתו הרוחנית. דוקה בלעם, שמכל בני האדם מסוגל לתקשר עם הבורא ומבין את משמעותו של עם ישראל – דוקה הוא ממשיך ללכת כעוור אחר עצת יצרו. משל לאוטובוס שדוהר לקראת מצוק. מילא הנוסעים טרודים בענייניהם, אבל אם הנהג מתעלם ממה שרואות עיניו זוהי לא סתם פשיעה רשלנית אלא שטות אוילית. בלעם יודע את דעת עליון אך במבחן המעשה הוא פשוט מתעלם מכל מה שהוא רואה. האתון רואה יותר ברור ממנו. אולי לכן הביטוי "שתום עין" התקבל בשפתנו כ-"סתום עין".

גם לנו לפעמים יש "הארה". פתאום אנחנו רואים בבירור את הדרך הנכונה בה נוכל לגדול ולהתקרב אל ה'. אך הדרך הזאת קשה. היא מחייבת לעזוב דברים מאחור, דברים שהם יקרים לליבנו. האם נצליח לתפוס את הרגע? האם ננצל את הראייה החדה והברורה? או שמא נעצום עינים וניכנע להרגל? רוממותו של האדם אינה נובעת מתכונות הנפש שזכה בהם, אלא מבחירתו החופשית.