בזכות נשים צדקניות

בתחילת פרשתנו מעלה פרעה בפני עמו בעיה דמוגרפית קשה: עם ישראל מתרבה בקצב גבוה ועל פי נתוני הסטטיסטיקה יהווה בקרוב איום אסטרטגי. פרעה מחליט לשעבד את העם בבניה – אך לצעד זה היתה תוצאה הפוכה מן המתוכננת: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א יב). פרעה עבר לתוכנית חלופית של עבודת פרך ובמקביל פנה אל המיילדות: "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (א טז). המיילדות לא ביצעו את הצו ואף סיפקו תירוץ מתחמק. בעקבות זאת משנה פרעה את השיטה: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (א כב).

מפרשים רבים (רש"י ואחרים) תוהים: מדוע גוזר פרעה גם על ילדי המצרים? פרעה מציין במיוחד – גם בציווי למיילדות וגם בציווי לעמו – שאת הבנות יש להחיות: מה ההגיון בכך? הרי מספיק זכר אחד על מנת לעבר נשים רבות? בנוסף, למה להסתבך עם תינוקות, הרי אם כבר מגיעים לרצח ניתן באותה מידה להקטין את העם באופן ישיר. לבסוף, מדוע שיטת ההריגה היא דוקא בהשלכה ליאור? משטרים בדרך כלל מוציאים להורג בשיטות אחרות.

בשל קשיים אלה פנו רוב המפרשים אל המדרש (תנחומא וכן שמות רבה א יח) לפיו האסטרולוגים של פרעה אמרו לו שנולד גואל לישראל אך לא ידעו אם הוא מבני ישראל או מהמצרים. האסטרולוגים גם ידעו לומר שנקודת התורפה של הגואל היא במים (מי מריבה). לכן החליט פרעה להשליך את כל הבנים ליאור.

מלבד הבעייתיות שבהודאה שניתן לחזות את העתיד בעזרת אסטרולוגיה, המדרש לא מסתדר עם הרצף ההגיוני הכולל את הצגת הבעיה הדמוגרפית, הצו למיילדות על ילדי העברים כפתרון ובסיום הצו הכללי כפתרון חלופי. הרי על פי רצף הפסוקים מובנת השלכת התינוקות ליאור כפתרון מדויק לבעיה שהציג פרעה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה" (א י) – הבעיה איננה בגודל העם כעת, אלא בקצב הילודה שיגרום בעיה בעתיד. המדרש אינו מסביר את הקשר הברור בין הצו למיילדות לצו הכללי. בנוסף, המדרש אינו מתרץ למה צריך לצוות במפורש שיש להחיות את הבנות. לסיום, איך מפספס פרעה את משה שגדל בביתו שלו "מתחת לאף" שהרי ברור שהושם בתיבה מפחד שיושלך ליאור?

חייבים לומר שבהתאם לרצף הפסוקים – הצו השני על הבנים מחליף את הצו למיילדות ומתייחס רק לבני העברים (אור החיים). האברבנאל כותב כך: "ובעבור שנסמך ויצו פרעה לכל עמו לעניין המיילדות, לכן אמר בסתם כל הבן הילוד, ולא פירש מן העבריות, כי בידוע שעליהם הייתה הגזרה". החידוש בצו החדש הוא שכלל העם המצרי מצוּוה להוציאו לפועל במקום המיילדות. מבחינת אופן ההמתה – היאור נגיש לכל מצרי, וגם ניתן להצדיק את השלכת התינוקות כקרבן ליאור. הצו לא היה לתקופה קצרה אלא כהמשך לנסיון להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית, ויש להחיות את הבנות על מנת לא להכחיד את העברים שהרי העבדים דרושים לכלכלת מצרים. אם החשש הוא ממלחמה, הרי רק הזכרים מהווים איום. אכן מספיק לשמר את הנשים ואז ניתן לשלוט על הילודה: מהנשים  ניתן להוליד ע"י עבד אחד, אפילו מבוגר וגם ע"י גברים מצריים.

לאחר שתירצנו את הפשט כמתייחס לבעיה הדמוגרפית, אין סיבה להמית דוקא את משה שכן ההתמודדות עם בעיה דמוגרפית היא סטטיסטית, ואין חשיבות להשארת עבד אחד, במיוחד אם כלל לא יגדל כעבד. יש לזכור שהעברים לא הוגדרו ממש כאויב – אלא רק כאויב פוטנציאלי: העבדים הם חלק מהמרקם החברתי-כלכלי במצרים.

בתוך גיא ההריגה הזה מאירה דמותן של מספר נשים: המיילדות ובת פרעה.

ההגיון מחייב שהמיילדות היו מצריות (אברבנאל, וכן אבן עזרא, ספורנו וכלי יקר) שכן פרעה לא היה מצפה מעבריות להוציא לפועל את גזירתו – ובטח שלא היה מקבל את תירוצן. אופן הצגת התירוץ לפרעה מרמז שהן מצריות כמוהו ויכולות להעמיד פנים שהן מדברות על העבריות באופן מתנשא ומבזה שהעבריות הן ברמת החיות ואינן זקוקות לעזרה: "כִּי חָיוֹת הֵנָּה" (א יט), ולא: "כי חיות הננו". בביטוי "הַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" (א טו) הכוונה היא "המיילדות של העבריות" (כלי יקר).

התגמול שמקבלות המיילדות נראה תמוה: "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (א כא), שכן ה' אינו נוהג לבנות בתים. ניתן להסביר בפשטות ש-"בתים" איננו בית פיזי אלא ייחוס משפחתי המופיע כביטוי נפוץ במקרא: בית יעקב, בית לוי, בית יוסף, בית אהרן, בית עלי, בית דוד ועוד רבים, וגם אצל נוכרים: בית אבימלך ובית פרעה. בחליצה רואים שאפילו בבית שעניינו ייחוס משפחתי שייך לשון עשיה או בנין: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כה ט). פרוש רש"י, שהכוונה לבתי כהונה, לויה ומלכות תומך ברעיון של הסבר זה. ר' יוסף דב סולובייצ'יק, ראש ישיבת בריסק מסביר שמאחר שגזירת פרעה לא נועדה להכחיד את עם ישראל אך כן היה ביכולתה לסיים את הייחוס לשבטים הנקבע לפי האב – לכן זוהי מידה כנגד מידה שתתחיל מן המיילדות שושלת מצרית מיוחסת.

הסיבה המובאת להחייאת הילדים היא: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים" (א יז). יראת אלקים אצל נוכרים קשורה לאיסור רצח (ע"פ אבי מורי אפרים חמיאל בספרו לדעת תורה). אברהם אומר לאבימלך מלך גרר: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ יא). כאשר יוסף, המתחזה למצרי, משנה את דעתו כלפי האחים ומחליט להשאיר רק אח אחד בכלא במקום לשלוח רק אח אחד להביא את בנימין הוא למעשה מציל את משפחותיהם מרעב ואת אביו משברון לב. כך הוא מנמק את החלטתו: "זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מב יח). כמו כן, לדעת רוב המפרשים (רש"י, אבן עזרא) עמלק המזנב בישראל מתואר כ- "וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כה יח).

דמות נוספת שמאירה בפרשתנו היא בת פרעה: "וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (ב ו). חמלתה של בת פרעה מהווה ניגוד מוחלט לגזירותיו האכזריות של אביה. בהצגת בת פרעה והמיילדות, אור קטן ועקשן בתוך ים של חושך, חושפת אותנו התורה אל דמותן המזהירה של חסידי אומות העולם.

מעטים ויוצאי דופן הם האנשים המסוגלים לחרוג מהמוסכמה החברתית הנוחה ולראות את הפסול בנוהג המקובל. אנשים אלה מסכנים את נפשם בהצלת נפשות מתוך אמונה עמוקה ומוסריות איתנה. האם גם אנו ביניהם? האם גם אנו מסוגלים לראות את האכזריות שסביבנו ולעמוד בבדידות ובעוז מול הסחף של החברה?

*

דמות נשית נוספת שמגלה תושיה בפרשתנו היא ציפורה. על מנת לדון בפרטי המקרה של המפגש במלון אקדים מספר הערות:

  • "מלון" במקרא איננו בית הארחה אלא מקום חנייה ללינת לילה – גם אם תחת כיפת השמים (שד"ל). ביהושע ד ג מתואר "מלון" שבו ילונו כל בני ישראל בלילה.
  • על פי חז"ל לא מלו בני ישראל במצרים ולכן נצטוו על כך ביחד עם הציווי לקחת שה. חז"ל (מכילתא פסחא ה) דורשים זאת מיחזקאל (טז ו-ח): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ…" – דם פסח ודם מילה "…וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה…" – ממצוות "…וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים" – שהגיע זמן הגאולה. הציווי אינו מפורש כדי לא לבייש את בני ישראל אך הדבר רמוז (יב מח-נ): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ".
  • ציפורה מכירה היטב את ברית המילה מביתה שכן מדין הוא בנו של אברהם מקטורה וגם הם מלו את בניהם כפי שצאצאי ישמעאל עושים עד היום (רמב"ם הלכות מלכים י ח, שד"ל).
  • כנראה בעקבות המילה נאלצה ציפורה לשוב לביתה כדי לא לסכן את הנימול (רמב"ן, אבן עזרא וחזקוני על ד כ).
  • להבנת הביטוי "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'" אני מפנה למאמר נפרד בשם "מהו מלאך" שנכתב לפרשת וירא. מספר מפרשים מסבירים שמדובר בהופעת מלאך משחית (רשב"ם, אור החיים, אבן עזרא ועוד).
  • על פי הרמב"ן היה למשה בשלב זה רק בן אחד – בכורו. בפסוק "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו" הריבוי אינו בעייתי, כמו: "וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב" (במדבר כו ח).

פרופ' יהושע בלאו (המובא ע"י נחמה ליבוביץ) מסביר שהפסוקים כא-כג נמצאים מחוץ למקומם ומובאים כאן על מנת לתת רקע למאורע במלון ולהסביר אותו. הנה המאורע כולל פסוקי הקדמה אלה (ד כא-כו):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

אנחנו לא מוצאים בשום מקום שמשה אמר לפרעה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" או "הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ". מילים אלה אינן ציווי חדש אלא הן מעין תקציר של שליחותו (העתידה) של משה: הבאת המשחית על בכור פרעה בגלל שהוא ממאן לשלוח את העם. ר' יוסף קמחי קורא את הפסוק כאיום ישיר על משה (נסו!). אכן כמו פרעה, גם משה מיאן לשלוח את העם שהרי קראנו בדיוק לפני שישה פסוקים שהוא סירב בתוקף לקבל עליו את שליחות ה' ולשלח את העם עד כדי כך שעורר עליו את כעס ה': "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה" (ד יד). אבן עזרא מתייחס אל המפרשים כך "חסרי דעת", ואכן לפי הפשט הפסוק מתייחס לפרעה, אבל – מאחר שה' מקפיד על צדיקים כחוט השערה וכן על פי הפתגם "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" (בבא בתרא ס.) – מתעוררת מידת הדין על משה והוא נמצא בסכנת מות.

מאחר שמשה לא מת מייד – מבינה ציפורה שבידה להצילו. במכת בכורות נדרשו בני ישראל לשחוט שה: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" (יב כב). גם כאן במעשה ציפורה אנו רואים ביטוי דומה – "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – ובשני המקרים מדובר בדם של מצוה. בדומה לדם המילה שמציל את משה מן המשחית, גם שם דם הוא שמציל את כלל ישראל מן המשחית.

חז"ל מוסיפים שמאופן ההתקפה על משה הבינה ציפורה שברית מילה היא נושא התקיפה. ייתכן לחלופין שנושא ברית המילה עלה על הפרק עוד לפני כן כאשר דוקא ציפורה היתה בעד ומשה התנגד: הוא חשש לסמוך על מסורת מדיינית גם אם מקורה מאברהם.

אבן עזרא מסביר שיש שני שימושים בתורה למילה "דמים". במאמרה הראשון ציפורה חושבת שמשה מת, וביגונה היא קוראת למשה חֲתַן דָּמִים – חתן של שפיכות דמים, חתן מות. לאחר שהמעשה הנואש שלה הציל את משה היא משתמשת באותו ביטוי בשינוי במעין משחק מילים: עכשיו אני מבינה שהתחייבת מיתה בשל דמי המילה (רשב"ם).

מה שמפריע לי בקריאת הסיפור הוא כיצד ייתכן שה' מייעד את משה לתפקיד חשוב ופתאום "מחליף תקליט" ומנסה להמית אותו ללא הודעה מוקדמת. הארוע הקצר הזה דומה להפליא לארוע אחר – חריג ובלתי מובן אף הוא: מאבק יעקב עם המלאך (בראשית לב כג-לב). בשני הארועים הגיבור, שנבחר על פני אחיו הבכור, מטופל בילדים קטנים, בדרכו לחזור אל מקום הולדתו תוך עימות עם אדם חזק (פרעה/עשו) והתחלת שלב חדש בחייהם. בארוע שניהם מתמודדים מול מלאך ה' בלילה, ולאחריו שניהם נפגשים ומתנשקים עם אחיהם הבכור. "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ" לעומת "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו".

יש ארוע בלתי מובן נוסף שדומה לשני ארועים אלה. מייד לאחר שיהושע מל את בני ישראל בחרבות צורים רואה יהושע מלאך עם חרב שלופה בידו. גם כאן הגיבור בדרכו אל הארץ, לקראת עימות עם מלכי כנען, והתחלת שלב חדש בחייו מייד לאחר מות משה. ייתכן שהעימות עם המלאך נחסך שכן יהושע כבר מל את בני ישראל בדיוק בפסוקים שלפני כן. רגלי יהושע מוזכרות כאשר הוא מצוּוה "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (יהושע ה טו) שכמובן כמעט זהה לפסוק אצלנו (ג ה). אולי מתוך השוואה למקרים האחרים ברור לרבותינו שהמקרה היה בלילה ומקשים על יהושע שהרי אסור לאדם לתת שלום לחבירו בלילה מחשש שהוא שד (מגילה ג. והשוו גם עירובין סג:).

המשותף לכל הארועים הוא שעלינו לדעת שלקראת עליה, במיוחד מאחר שזו באה על חשבון מישהו אחר, מידת הדין בוחנת את האדם האם הוא אכן זכאי יותר מהמתמודד מולו. זהו מבחן רוחני (מלאך) המקדים את ההתמודדות הגשמית וגם השלכותיו גשמיות הן (סכנת מות, צליעה). גאולתם של ישראל תמיד מגיעה לאחר שפל, ומבחן הכולל את שיא השפל תמיד מופיע ברגע האחרון. כך קרה ליעקב שנאבק עם איש בחזרתו מחרן, למשה כאשר קם לשוב למצרים לגאול את ישראל וליהושע בהכנותיו לכיבוש הארץ; כך הוא סיפור פורים לפני הגאולה השנייה וכך גם היתה השואה לפני התקומה. חשכת הלילה אפלה ביותר מעט לפני עלות השחר. בכל המקרים חוזר מוטיב הלילה ("בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ", אסתר ו א), מאבק אישי וכן חוסר אונים או חולשה של הגיבור אם נמצא טעון שיפור.

*

פרשת שמות היא פרשתן של הנשים. חז"ל מציינים במקומות רבים את תפקידן החשוב של הנשים בגאולת ישראל בכל הדורות, ומעניין שבפרשתנו מזהירה במיוחד דמותן של הנכריות שביניהן. כאשר יש זמנים קשים – אלו הן הנשים שמגלות את הנחישות, התושיה, המוסר הפנימי והאינטואיציה האמהית לראות מעבר להווה הקשה ולדאוג לעתידו של עם ישראל, לשמור את גחלת הקיום של העם ולהביא את גאולתו.