אשר ירשיעון אלקים

במהלך הפרשה מספר פסוקים בהם מוזכר הביטוי "אלוקים", כאשר לא ברור האם הביטוי מתייחס לאלוקות או משום מה – לדיינים:

"וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה" (כא ו) – כנראה הכוונה לדיינים.

"וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (כא יג) – כאן הכוונה לה'.

"וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (כב ז) – כנראה הכוונה לדיינים, אם כי אולי הכוונה לשבועה בשם ה'.

"עַד הָאֱלֹקִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹקִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (כב ח) – בביטוי השני יותר ברור שהכוונה בפסוק זה לדיינים.

"זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ" (כב יט) – הכוונה לעבודה זרה, אך ייתכן גם לומר שהכוונה לבשר ודם הרואה את עצמו כאל דוגמת מלך מצרים.

"אֱלֹקִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (כב כז) – לא ברור. ההקבלה לנשיא מרמזת שכנראה יש כאן ציווי לא לקלל דיינים.

ראשית, ניתן למצוא מקור ברור לכך שבתורה המילה "אלקים" יכולה לתאר תפקיד אנושי ויחסי. ה' אומר למשה ביחס לאחיו אהרן: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (ד טז). וכן: "וַיֹּאמֶר  ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (ז א) וכאן גם מפתיע שימוש "חול" בתפקיד הנביא. מי שמצווה על האחר יכול להיקרות אלהים ביחס אליו – ומי שתפקידו להעביר את דבריו יכול להיקרא נביאו.

מדוע בפרשתנו בוחרת התורה במינוחים דו משמעיים במקום לקרוא להם פשוט "דיינים"?

המשפט על פי התורה שונה ממערכת המשפט האזרחי של תרבויות אחרות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹקִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹקִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (יח טו). זוהי הבשורה של "המשפטים", או מערכת המשפט של התורה בהשוואה למערכות משפט של עמים אחרים. הסמכות של הדיינים אין מקורה רק מהסכמה של החברה במטרה להימנע ממצב ש-"איש את אחיו חיים בלעו" (משנה אבות ג ב), אלא כאן סמכותם של הדיינים באה מה'.

משה ניגש להר סיני והוא בודאי מופתע מרשימת המצוות שהוא מקבל. לפני רשימת החגים, לפני פירוט המשכן והקרבנות ולפני דיני טהרה – ה' מוסר למשה בהר סיני חוקים שכמותם יכלו בני האדם לחבר בעצמם. תורתנו היא תורת חיים והיא נוגעת בכל תחומי החיים – לא רק בצדדים הרוחניים. התורה מרוממת את מערכת המשפט "האזרחי" ונותנת לו סמכות אלוקית. הקדמת נושאים אלו על פני הרוחניים היא המקור להבנה ש-"דרך ארץ קדמה לתורה" (שפת אמת תרמ"ב, "ואלה" ע"פ מדרש שמות רבה ל סוף ג).